לפני זמן מה יצאתי לטייל בפארק שליד ביתי. היה זה בוקר רענן ושטוף אור. ערפל קל יצר אווירה מסתורית. הלכתי בשבילי הפארק בין עצי האיקליפטוס. הכול היה לכאורה רגיל ומוכר מאוד. עד שפתאום ראיתי חתול ישן מתחת לעץ. הוא שכב בהתרפקות מתוקה על חלומו. ככל שהסתכלתי על המראה השליו והאיטי של נשימתו, כך גם הלכה והאטה נשימתי. עמדתי די קרוב אליו וסקרן אותי מאוד מדוע הוא לא נבהל ממני ולא מתעורר.
פתאום במרחק של מטר עבר מישהו בהליכה מהירה מאוד. תנועות גופו חזקות ונמרצות. החתול התעורר מיד, נעמד בחלקיק שנייה על רגליו והסתכל סביבו. כשווידא שהסכנה חלפה, חזר לישון שינה שאננה. "איזה בר מזל", חשבתי לעצמי. "אני רוצה ללמוד להיות כך – כמו חית פרא: להיות שלווה כשהכול שקט בחוץ, להיות בכוננות – כשיש סכנה, וכשהיא חולפת – להרפות מיד ולהמשיך באותה שאננות."
לולא הייתי פוגשת את ציפי, כנראה שבכלל לא הייתי מבחינה בחתול הישן. הכול התחיל במקרה כששמעתי על הקורס מורים ליוגה. יום אחד הגעתי לשיעור של תליה, המורה שלי ליוגה אז, והיא אמרה לי: "זהו, מצאתי את המורה שלי". היא סיפרה לי בהתלהבות ובמרץ על ציפי ואמרה שהולכת לעזור לה לארגן קבוצה ברמת השרון. שמחתי בשביל תליה. אז עדיין לא ידעתי שלחדשות אלו תהיה השפעה רבה על חיי. באותה התקופה הייתי עסוקה בלימודיי העתידיים בחו"ל, והדבר לא עניין אותי כל כך.
כעבור שנתיים, אחרי שנסיעתי לחו"ל לא התאפשרה, תליה הציעה לי שאלך ללמוד בקורס מורים ליוגה אצל ציפי. "אבל אני לא רוצה להיות מורה ליוגה", אמרתי לה. "את לא יודעת לאן זה יכול להביא אותך", אמרה לי תליה. וכך, הלכתי לשיעור ניסיון. כשראיתי את ציפי מיד הבנתי שבפני אדם מיוחד מאוד עם לב חם, חכם וידע מעמיק. אחרי שהשתתפתי בשיעור ידעתי בוודאות שיש לי הרבה מה ללמוד מציפי ושאני יכולה להיות רגועה אתה. היה לי חשוב מאוד שהמורה שלי תהיה אמיתית, כנה ופשוטה ביחסים כלפי תלמידיה, אוהבת, תומכת, עדינה ונותנת מרחב ליצירתיות ויכולות של התלמידים שלה. ציפי דיברה בשפה שלי וזה מאוד נגע ללבי. לא היה לי שום ספק שזה בדיוק מה שאני צריכה ומיד נרשמתי לקורס.
הגעתי לקורס עם כאבי גב חזקים מאוד. גופי היה חלש מאוד ולא יציב. לא יכולתי לבצע את רוב התנוחות בקורס. הכול כאב לי, לא מצאתי שקט בתוך הגוף. קשה היה להחזיק מעמד במשך כל כך הרבה שעות של השיעור. לקראת השעה עשר בבוקר הייתי כבר רעבה מאוד ותמיד אכלתי חצי חבילת שוקולד כדי להחזיק מעמד עד לארוחת הצהרים בהפסקה. ראיתי מסביבי אנשים רזים, גמישים וחזקים, ש"אפילו ידעו לעמוד על הראש". ואני – אפילו לשבת על הרצפה לא יכולתי. הייתי היחידה שישבה על הכסא. הרגשתי מאוד לא בנוח שאני כל כך שונה מכולם בכיתה. שאני לא מסוגלת לעשות את אותם התרגילים כמו כולם. שאני צריכה כל כך הרבה מודיפיקציות משונות לתנוחות.
חודש אחרי שהתחלתי את הקורס להכשרת מורים ליוגה אינטגרטיבית הגעתי למשבר. זה היה בשיעור, הרגשתי מיואשת. לא יכולתי להיכנס לתנוחה פשוטה מאוד מרוב כאבי גב וברכיים. ואז חשבתי שהקורס הזה פשוט לא מתאים לי. שאני עדיין לא מספיק חזקה בשבילו. אולי מתישהו אחר כך, אך לא הפעם… כך, שכבתי על המזרון ודמעות זלגו מעיניי. היה מאוד עצוב להיפרד מהכיתה, מהסביבה החמימה, האוהבת והתומכת. אבל מה יכולתי לעשות כדי להישאר? ואז, באותו הרגע, הגיעה אלי התשובה: "אם את רוצה להישאר בקורס להכשרת מורים ליוגה אינטגרטיבית, את צריכה ללכת עד הסוף ולהתחייב למצוא פתרון." פתאום נרגעתי, מצאתי התאמה נוחה לתנוחה והכאב התרכך. אז ידעתי, אם זה חשוב לי להמשיך בקורס להכשרת מורים ליוגה אינטגרטיבית, אמצא פתרון כיצד להישאר בו. משם התחלתי לצמוח.
עם הזמן למדתי לקבל את הגוף שלי ואת היכולות שלו וכבר לא הפריע לי כל כך להיות שונה. בזכות ציפי למדתי לראות בשוני שלי את הייחודיות שלי ולפתח דרכים יצירתיות בעבודה עם גופי. למדתי לאהוב את עצמי יותר וגם לקבל את הכאבים שלי. כעבור חודש, בעזרת העבודה עם הגוף והתובנות שהגיעו אלי בשיעורים, ראיתי איך לטפל ברגשות האינטנסיביים שהיו עולים בתוכי בתוך התנוחות. בעזרת המדיטציה הרגשית היום יומית, עיסוי עצמי ותרגול יוגה, נעשיתי קשובה יותר לעצמי והגעתי לאיזון רגשי הרבה יותר עמוק.
בקורס להכשרת מורים ליוגה אינטגרטיבית למדנו סוטרות של פטנג'לי. לאחת מהן הייתה השפעה ארוכת טווח על חיי. היא מפרה אותי עד היום. "התנוחה יציבה ונינוחה. התנוחה בהרפיית המאמץ ובהתלכדות עם האין סוף. כך – חסינות מפני צמדי הניגודים" (2: 46 – 48). בעזרת החקירה של המושג "יציבות נינוחה" הגעתי להבנה עמוקה יותר של העצמי. למדתי להגיע אל נקודת שיווי המשקל של העצמי ובזכות זאת התחזקתי פיזית ורגשית.
תפנית נוספת אירעה בחיי בסוף שנת הלימודים הראשונה בקורס להכשרת מורים ליוגהכשהצבתי בפני מטרה – להיפטר מכאבי גב. אחרי ניסיונות ריפוי שונים ומגוונים, ציפי המליצה לי על הספר של ד"ר סרנו "Healing Back Pain ". במשך קריאתו חצי מהכאבים שלי נעלמו וזה עזר לי להתחיל לעשות תנוחות יוגה שלא יכולתי ולא העזתי קודם. בהדרגה, אחרי עבודה אינטנסיבית מאוד עם ספריו של ד"ר סרנו וספרים אחרים המבוססים על הרעיון שלו, רוב הכאבים עברו. היום אני מסוגלת לשבת בישיבה מזרחית במשך שעות ארוכות, לעשות תרגול יוגה הרבה יותר אינטנסיבי וגם לשחק טניס. בהתחלה אפילו לא יכולתי להעיז לחשוב שאי פעם אוכל ללמד יוגה. גם כשכבר התקדמתי בתרגול אישי שלי, לא יכולתי להפנות תשומת לב בו זמנית גם לגוף שלי וגם לקבוצה שלה אני מדגימה תנוחה. היום אני מסוגלת לא רק ללמד יוגה, אלא לעשות זאת במשך מספר שעות רצופות.
אחרי שסיימתי את הקורס להכשרת מורים ליוגה ראיתי שהגוף שלי התחזק מאוד ונעשה מוצק יותר ויציב יותר. כבר לא הייתי חייבת לאכול באמצע שיעור וגם בהפסקת צהרים אכלתי מעט מאוד. בעבודה זו הייתה משמעות רבה גם לנוכחות של המעגל. הכיתה היוותה עבורי מרחב מוגן, פתוח מאוד, חם, תומך ואוהב, שאפשר לי להיפרד מהפחדים שלי להיות שונה וחלשה ולבטא את עצמי באופן חופשי. מעגל כה תומך נוצר במיוחד בזכות כישרונה של ציפי נגב להעצים את המקומות הטובים ביותר אצל תלמידיה.
אחרי הקורס להכשרת מורים ליוגה אינטגרטיבית המשכתי בקורס יוגה תרפיה בו רכשתי כלים רבים לעבודה רגשית מעמיקה עם עצמי וגם עם האחרים בתור מטפלת ליוגה. בזכות העבודה האינטנסיבית עם כלים אלה, במיוחד עם המשאבים שלי, יכולת ההכלה שלי את עצמי גדלה במידה משמעותית. פיתוח הערנות הרגשית, שכל כך שאפתי אליה, התאפשר הודות הצופה הפנימי שבכל פעם איתר את התחושות/הרגשות הלא נעימים. אבל לא היה מספיק רק לזהות את האיתותים. היה צורך ברצון לחזור לאיזון – להגדיל את איזור הנוחות הרגשית לא רק ברמה השכלית, אלא גם הגופנית. הדבר התאפשר רק אחרי שהגוף התחיל להיזכר איך זה "פשוט להרגיש טוב". איך זה להיות באיזון נפשי. ואז היה צורך באימון התודעה. לזהות איתות לא נעים ולחפש את תחושת האיזון במשאבים הנגישים באותו הרגע.
דבר דומה קרה עם השאיפה שלי למצוא מרחק אופטימאלי ביני לבין העולם החיצוני. המצפן שלי בתוך תהליך זה היה אותה ההרגשה של יציבות פנימית. ואז לא הייתי צריכה לעבוד על הצבת הגבול בכל מצב, אלא רק לתרגל את החזרה אל המרחב של איזור הנוחות הרגשית שלי. גם לא היה צורך בהחלטה לגבי מינון הגירויים החיצוניים. ברגע שבדקתי עם עצמי "מה קורה עכשיו?" ומה אני מרגישה, יכולתי לעצור רגע לפני שאני מוצפת ולבדוק עם עצמי עד היכן אני רוצה להתקדם.
כיום, כשאני מסתכלת לאחור, אני רואה כמה קשיים היו לי רק בשל העובדה שהרגשות שלי עלו בצורה עוצמתית מאוד ולא יכולתי להרגיע את עצמי במילה פשוטה. ניסיתי, וכנראה שבכל פעם הצלחתי קצת, אבל פריצת הדרך המשמעותית התרחשה רק השנה, כשלמדתי מחדש פשוט "להרגיש טוב". היה זה כאילו מערכת העצבים שלי הייתה חסומה על ידי פסולת רגשית מרובה. כשעבדתי עם המשאבים, הייתי נזכרת באותן ההרגשות הטובות והמערכת הייתה מתנקה אט, אט. היום אני לא צריכה לעבוד כל כך קשה עם המשאבים. התודעה שלי מפנה את מבטה באופן אוטומטי פעמים רבות כשמתרחש משהו טוב בחיי: בין אם זה אירוע חיובי, נוף יפה או מדבקה עם צבעים עליזים על המראה שלי באמבטיה. למדתי לספוג, או, נכון יותר להזין, את המערכת הנפשית שלי באנרגיה רגשיות חיובית. כיום טמונה בי יכולת רבה יותר לקלוט אותה, כך שלמשאביי ישנה עוצמה גדולה הרבה יותר מאשר לפני שנה.
דבר כל כך פשוט לכאורה, לשים לב לדברים הטובים שקורים לי, התגלה עבורי ככלי עוצמתי מיוחד במינו. בזכותו התאפשר השנה המפגש עם אירועים לא פשוטים רבים כמו מות סבתי והפרישה שלי מהעבודה על מנת לבנות כיוון חדש בחיי. התחלתי להעז לעשות יותר דברים (שבעבר לא עלו בדעתי) משום שהפעם יכולתי לסמוך על עצמי. לא משנה מה יקרה, תמיד אדע לחזור לאזור הנוחות הרגשית שלי. בכל אותם האירועים עלו בתוכי רגשות קשים עוצמתיים ולהפתעתי הרבה הייתה בי פתאום עוצמה לא פחות גדולה שאפשרה לי להכיל את עצמי ולהמשיך הלאה. בפעם הראשונה בחיי אני מתחילה לזהות רגשות רבים שעולים בתוכי כווריטיס – תנודות התודעה – ופשוט להגיד לעצמי: "הכול בסדר… זה רק התנודות. כי בסך הכול – הכול בסדר… זה רק עוד גל נוסף. כשהוא יעבור, תראי שוב את הנוף היפיפה השטוף אור." ואז זה קורה. בכל פעם כשהגל הנשי שלי נופל מטה, הוא מגיע לתחתית הבור ואז שוב עולה והלב נפתח מחדש אל האור והאהבה.
כנראה שגיליתי את סודו של החתול שידע כל כך טוב לנווט בין מצב של כוננות והרפיה. הוא בטוח הכיר את פטנג'אלי. הלא רק במצב של יציבות נינוחה, מצב בו אתה נמצא במרכז שלך, ניתן להגיב בצורה האופטימאלית למציאות שבחוץ.
חיי השתנו בצורה משמעותית הודות המפגש שלי עם ציפי.נגב והשתתפות בקורס להכשרת מורים ליוגה ובקורס יוגה תרפיה. הודות נוכחותה המיוחדת במינה. באופן נדיר היא מסוגלת לגלם בתוכה תפקידים רבים כמו מורה, אימא, חברה, פרטנרית, מטפלת. באמצעות התנהגותה היא תמיד מזכירה לי שהחיים מורכבים ולנו ניתנת האפשרות להיות יצירתיים בתוך מערכות יחסים – עם עצמנו ועם העולם החיצוני. מציפי נגב אני לומדת כל יום מחדש ליצור מערכות יחסים המבוססים על אהבה, חמלה, שמחה ותודעה רחבה. לציפי נגב יש תמיד מספיק סבלנות ותשומת לב לכל תלמידה. היא כמו אימא אווזה מטפחת את כל אחד מהאפרוחים שלה באופן אישי בעדינות, תשומת לב, הכלה, הקשבה, גבולות ברורים וידע מעמיק. ליד ציפי נגב אני לומדת מה זה להיות אנושית, לא לנסות להסתיר את הפצעים והחולשות שלי, אלא להכיל ולרפא אותם. אני לומדת ממנה כל פעם מחדש להיות אדם אוהב יותר.