ק  א  ט  ה      א  ו  פ  נ  י  ש  ד

אום

מי ייתן והמוחלט יגן עלינו.

מי ייתן והוא ירווה נחת מאתנו.

מי ייתן ונלמד יחד מתוך התעצמות.

מי ייתן והלימוד שלנו יביא אותנו להארה.

מי ייתן ואהבה והרמוניה ישררו בינינו.

אום….      שלום – שלום – שלום

Sa ha nav avatu

Saha nau bhunaktu

Saha viryam karavavahai

Tejasvi nav adhitam astu

Ma vidvishavahai

Aum shanti shani shanti shanti

פעם אחת וג'סרבסה, מתוך תקווה לגמול אלוהי, ערך טקס פולחן אשר בו נדרש לוותר על כל רכושו. הוא הקפיד להקריב רק את הבקר, ומהם את אלה שהיו חסרי ערך – הזקנים, העקרים, העיוורים והפיסחים.

בנו הצעיר נצ'יקטה, אשר ליבו קיבל את הידע האמיתי הנלמד בכתבי הקודש, ראה את קמצנות אביו.  הוא חשב לעצמו: " מי שעובד עבודת הקודש ומעז להביא מתנות חסרות ערך שכאלה, ודאי נחרץ גורלו לחשכה מוחלטת. " הוא ניגש לאביו והכריז: " אבא, אני שייך לך,  למי תיתן אותי ? "אביו לא ענה, אבל כאשר נצ'יקטה שאל זאת שוב ושוב, ענה האב בחוסר סבלנות: " אתן אותך למוות". נצ'יקטה חשב לעצמו: מכל בניו ותלמידיו של אבי, אני בהחלט הטוב ביותר, או לפחות במעמד ביניים, אך לא הגרוע מביניהם, אבל במה יכול אני להועיל למלך המוות ?

עם זאת היה נחוש בדעתו לקיים את מצוות אביו, ואמר: " אבא, אל תפר נידרך ! בתואם עם מה שקרה לאלה שהיו ואינם, ולמה שיקרה לאלה שישנם. כמו דגן, אדם מבשיל ונופל לקרקע, כמו דגן, הוא צץ שוב בעונתו. "

כה אמר, ויצא למסע לביתו של המוות.

האל לא היה בבית, ונצ'יקטה חיכה לו שלושה לילות.

כשחזר המלך הוא פגש במשרתיו, ואלו אמרו לו:     " ברהמין, כמו שלהבת לאש, ניכנס לביתך, בהעדרך, כאורח, לכן חייב אתה להציע לו מנחת שלום בכל הטקסיות המקובלת. הו מלכינו, אתה חייב לקבל את האורח. אם בעל בית אינו מארח  ברהמין כראוי, הוא מאבד את אשר התאווה לו ביותר – פרי מעשיו הטובים, צדיקותו, בניו ומקנהו . "

לאחר מכן ניגש מלך המוות  לנצ'יקטה וברך אותו במילים אדיבות,

"  הו ברהמין "  אמר  " מצדיע אני לך, אתה אורח הראוי לכל הכבוד וההערצה.   הרשה לי ואתפלל עבורך, ולא יאונה לי כל רע !שלושה לילות שהית בביתי מבלי שאארח אותך, בקש ממני שלוש משאלות – אחת עבור כל לילה. "

" הו מוות  "  ענה נצ'יקטה  " יהי כן, כמשאלה ראשונה אבקש, שאבי לא ידאג לי, שכעסו יחלוף ולכשתשלחני בחזרה אליו, שהוא יכירני ויקבלני בברכה. "

" באמצעות רצוני "  הכריז המוות   " אביך יכירך ויאהבך כלפנים, ויראך שוב בחיים, נפשו תהייה רגועה ושנתו שלווה. "

אז אמר נצ'יקטה: " בגן העדן, אין פחד. אתה, הו מוות, אומנותך אינה פועלת שם, גם המחשבה על הזדקנות אינה גורמת למישהו לרעוד מפחד.  שם, חופשיים מרעב ומצמא, ורחוקים מהישג ידו של היגון, כולם שמחים ומאושרים.

האם מכיר אתה, מלכי, את אש הקורבן, המובילה לגן העדן ?  למד אותי קרבן זה, כי מלא אמונה אני, זאת משאלתי השנייה. "

המוות הסכים ולימד את הילד את אש הקורבן, ואת כל הפולחן והטקסים הקשורים בזה.  נצ'יקטה חזר על כל אשר למד, והמוות שהיה מרוצה  אמר:  " מעניק אני לך חסד נוסף, מעתה ואילך יקרא קרבן זה: קרבן נצ'יקטה, על שמך.   בחר עכשיו את משאלתך השלישית. "

שקל נצ'יקטה בלבו, ואמר: "כשאדם מת, ישנו ספק: יש האומרים שהוא נצחי, אחרים אומרים שהוא בן חלוף.  למדיני ואדע את האמת, זו משאלתי השלישית. "

" לא "   ענה המוות  " אפילו את האלים הביא מסתורין זה במבוכה, עמוקה מאוד האמת המתייחסת למסתורין זה, לא קלה להבנה, בחר לך משאלה אחרת, הו נצ'יקטה. "

אבל נצ'יקטה לא קיבל את סירובו. "אמרת שאפילו את האלים הביא מסתורין זה במבוכה, ושלא קל להבין אמת זו, בודאי אין מורה טוב ממך להסביר זאת, ואין משאלה שתשווה לה. "

האל ענה:

" בקש ילדים ונכדים שיחיו מאות שנים,

בקש בקר, פילים, סוסים, זהב,

בחר במלוכה רבת עצמה עבורך,

ואם אינך יכול לדמיין משהו טוב יותר,

בקש זאת – לא בשביל ההנאה בלבד, אלא בשל הכוח, כדי לטעום את מתיקותו.

לאמיתו של דבר, אהפכך לנהנתן מהולל, הנהנה מדברים טובים ביותר.

אעשך שמימי ובתולי, נאה למראה, דברים שאינם מתכוונים לבני תמותה – אפילו את אלה, יחד עם המרכבות המזהירות והכלים המוזיקליים, אעניק לך על מנת לשרתך.  אבל על סוד המוות, הו נצ'יקטה, אל תישאל. "

אבל נצ'יקטה עמד על שלו ואמר: " דברים אלה מחזיקים מעמד רק עד יום המחר, הו משמיד החיים, וההנאה שהם מעניקים מבלבלת את השכל הישר,

לכן שמור את הסוסים, המרכבות, הריקודים והשירים לעצמך !

איך יתאווה לעושר, הו מוות, זה אשר ראה פניך ?

לא, רק את המשאלה אשר בה בחרתי – רק אותה אבקש.

לאחר שגיליתי את בר הקיימא ובן האלמוות, בהכירי אותך, איך אני, בהיותי כפוף לריקבון ולמוות, וביודעי היטב את אפסות הגוף – איך אבקש לי חיים ארוכים ?

אמור לי מלכי, את הסוד הנעלה, הנוגע לספקותיו של אדם,

לא אבקש משאלה אחרת. "

ואז, מלך המוות, מרוצה בלבו, החל ללמד את נצ'יקטה את סוד הנצח.

מלך המוות

הטוב דבר אחד הוא,

המהנה דבר אחר,

שונים שניים אלה ביעדם, שניהם מניעים לפעולה.

מבורכים הם אלה שבחרו בטוב,

אלה שבחרו את המהנה, החטיאו את המטרה.

שניהם, הטוב והמהנה מציגים עצמם בפני האדם,

החכם, לאחר שבחן את שניהם, הבדיל את האחד מהשני.

החכם מעדיף את הטוב על פני המהנה.

האוויל, מונע על ידי תשוקות גופניות, מעדיף את המהנה על פני הטוב.

אתה, הו נצ'יקטה, אתה התעלית מעל התשוקות הגופניות, המענגות את החושים, מיהרת לוותר עליהן.

אתה מיהרת לסור מהדרך העכורה, אשר אנשים רבים מתפלשים בה.

הבורות והבינה רחוקים האחד מהשני ומובילים ליעד שונה.

אותך, הו נצ'יקטה, אני מוקיר כאחד השואף לבינה, מאחר ודברים רבים הגורמים להנאה לא הצליחו לפתותך.

אלו החיים בתהום הבורות ועם זאת מתחכמים ביהירותם, משלים שוטים ללכת סחור סחור, העיוורים מובלים על ידי עיוורים.

המשעול המוביל אל מחוזות הנצח אינו מתגלה לנעורים חסרי המחשבה, לאלו ההולכים שולל אחרי הבל הגשמיות, בעיניהם עולם זה לבדו הוא האמיתי, אין עולם הבא.

החושב כך, נופל פעם אחר פעם, לידה אחר לידה, אל תוך לועי.

לרבים לא ניתנת האפשרות לשמוע את העצמי,

רבים, למרות שהם שומעים אותו, אינם מבינים אותו,

נפלא הוא זה אשר מדבר בו, חכם הוא זה אשר לומד אותו,

מבורך הוא זה, שהוכשר בידי מורה טוב, המסוגל להבין את העצמי.

האמת הקשורה בעצמי אינה יכולה להיות מובנת במלואה, כשהיא מועברת באמצעות בער,

מכיוון שאת התבונה המיוחסת לעצמי, אין למצוא בידע הבא מן השכל. הם שונים מאוד, האחד ממשנהו.

תבונה מעבר לכל הבנה ומעבר לכל היגיון היא העצמי,.

כדי ללמד אודותיה יש צורך במורה היודע את העצמי ואת המוחלט כאחד, באדם שוויתר על  תורות שווא ושואף להשיג את האמת.

ההתעוררות שאתה ידעת, אינה מגיעה דרך ההבנה השכלית, היא מגיעה במלואה מפיו של היודע. נצ'יקטה האהוב, מבורך אתה, מבורכת תהיה אומנותך, כי מבקש אתה אחר הנצחי.

הלוואי והיו לי עוד תלמידים כמותך !

היטב יודע אני שאוצרות גשמיים טובים הם עד ליום המחרת.

אמנם גם אני, ברצותי להיות מלך המוות, הקרבתי קרבן עולה .

אבל הקורבן עניין חולף הוא, המבוצע בעזרת מושאים בני חלוף, קטן הוא גמול, לכן מלכותי גם היא בת חלוף.

מטרת מאוויי העולם הזה, המושאים נוצצים שכל אדם משתוקק להם, ההנאה השמימית אותה מקווה האדם להשיג באמצעות הפולחנים הדתיים, החיפוש אחר נסים – כל אלה היו בהישג ידך, אבל על כל אלה, בהחלטיות מוצקה, מיהרת לוותר.

הקיום הקדמון הזוהר,  הרוח המעודנת השוכנת בהיחבא עמוק בלוטוס הלב, קשה לדעתם,

אולם החכם, ההולך במשעול המדיטציה, יודע אותם,  והוא משוחרר מעונג ומכאב.

האדם אשר למד שהעצמי ניפרד הוא מהגוף, מהחושים ומהמחשבה, זה אשר ידע את העצמי במלואו,את נשמת האמת, את אותו עיקרון חכם –     אדם שכזה משיג את הנשגב,

הוא שמח, מפני שמצא את מקורו ומשכנו של האושר.

מאמין אני, הו נצ'יקטה, שלפניך פתוחים שערי האושר.

נצ'יקטה

למדני, הו מלך, מפציר אני בך, את כל הידוע לך, מעבר לנכון ולמוטעה, מעבר לסיבה ולתוצאה, מעבר לעבר, להווה ולעתיד.

מלך המוות

על המטרה הזו, שכל הוודות דנות בה, אשר העיסוק בה מוביל את אדם לחיי מתינות ומסירות, על המטרה הזו אדבר קצרה.

זהו – אום.

הברה זו היא המוחלט, הברה זו היא בהחלט נעלה, היודע אותה השיג את מבוקשו.

היא התמיכה החזקה ביותר, הסמל העליון, היודע זאת, מוקירים אותו כאחד היודע את המוחלט. העצמי, שסימלו אום, אדון כל ידע, הוא לא נולד, הוא לא מת, הוא לא סיבה, גם לא תוצאה, קדמון זה שלא נולד, הוא נצחי, בר קיימא, הגוף ישחת אך הוא לא יימוג.

אם ההורג חושב שניתן להרגו, והשוחט חושב שניתן לשחטו, איש מהם אינו רואה את האמת, העצמי, אין להרגו או לשחטו.

זעיר מן הזעיר ביותר, וגדול מן העצום ביותר, שוכן העצמי לנצח בלב כל.

כאשר האדם חופשי מתשוקות, מחשבותיו וחושיו מיטהרים, הוא רואה את תפארת העצמי ואין בו יגון.

בעודו יושב, הוא נוסע למרחקים, בעודו נח, הוא מניע את כל הדברים.

מי, מלבד הטהורים שבטהורים, יכול להבין את הקיום הזוהר, הוא האושר והוא מעבר לאושר.

חסר צורה הוא, אך שוכן בתוך כל צורה, בתוך החולף הוא נישאר לתמיד,

הכל – המופשט והנעלה הוא העצמי, האדם החכם, בהכירו בו כטבעו האמיתי, ניצב מעבר לכל צער.

את העצמי אין לדעת על ידי קריאה בכתבי-קודש, לא דרך חוכמה וגם לא ע"י לימוד ממושך.

לזה המשתוקק אליו, הוא ידוע, למעשה,  אליו מגלה העצמי את מהותו האמיתית.

האדם אינו יכול לדעת את העצמי, אם לא יחדל מרע, אם לא ישלוט בחושיו, אם לא ישקיט את רוחו ולא יתרגל מדיטציה.

לאדם כזה ברהמינים וקשטריה, אינם אלא מזון, והמוות אינו אלא תבלין.

גם העצמי האישי וגם העצמי האוניברסלי, נכנסים אל מערת הלב, משכנו של העליון מכל, אך מודעיו של המוחלט ומשרתיו מבדילים ביניהם, כבין שמש לצל.

הבה נבצע את קרבן נצ'יקטה, המגשר אל עולם של סבל, הבה נכיר את המוחלט שאינו ניתן להכחדה, שהוא חסר פחד, שהוא התכלית והמקלט לכל אלה המבקשים שחרור.

דע כי העצמי הוא הרוכב, והגוף מרכבת המלך שלו, השכל הוא הרכב והתבונה היא האוחזת במושכות. החושים, יאמר החכם, הם הסוסים, הדרכים בהן הם נודדים הן מבוכי התשוקות, החכם יקרא לעצמי מאושר כי בו התמזגו הגוף, החושים והרוח.

אדם חסר הבחנה אינו שולט ברוחו, הוא לא מוליך את החושים – הם כסוסי מרכבה סרבנים, אך כאשר האדם בהיר ראיה ורוחו צלולה, חושיו, כסוסים מאולפים היטב נענים לכל מגע של הרסן.

אותו חסר הבחנה, שרוחו אינה שלווה וליבו אינו טהור – לעולם לא יגיע אל המטרה, הוא ייוולד שוב – פעם אחר פעם.

אך בהיר הראיה, שרוחו יציבה וליבו טהור – ישיג את המטרה, ומשהשיג אותה שוב לא ייוולד.

אדם שהבין היטב את מלאכת הרכב אשר תבונתו נוהגת במושכות – הוא אשר יגיע אל סוף הדרך, אל משכנו הנישא של וישנו (מקביל למוחלט), מכיל הכל.

החושים נעורים בשל מושאים, המושאים נעורים ברוחנו, הרוח מן השכל והשכל מן האגו, האגו נעור מהשורש הנסתר והשורש הנסתר נעור מהמוחלט– הסיבה שאין לה מסובב.

המוחלט הוא סוף המסע, המוחלט הוא היעד הנשגב, מוחלט זה, העצמי, טמון היטב בכל חי אך אינו נגלה לכל. רק לחוזים, לטהורי-הלב, שרוחם ממוקדת – הוא ניגלה.

חושיו של האדם החכם מצייתים לרוחו, רוחו מצייתת לשכל, השכל מציית לאגו והאגו מציית לעצמי.

קום ! התעורר ! כרע לרגליו של המורה בהכרה.

כעל חודו של תער היא הדרך, אומרים החכמים, צרה וקשה למדרך כף רגל.

חסר כל, חסר צורה, לא מוחשי, חסר צבע, חסר טעם, חסר ריח, נצחי, ללא התחלה, ללא סוף, ללא שינוי, מעבר לטבע, הוא העצמי, בהכירו בו ככזה, האדם חופשי מן המוות.

המספר

האדם הנבון, אשר שמע ולמד את האמת הנצחית שנתגלתה לנצ'יקטה מפי מלך המוות, הוא יתהלל בגן עדן של המוחלט, זה אשר יזמר בדבקות את הסוד הנשגב הזה בקרב ברהמינים או בפולחן לזכר אבותיו, הוא יבורך בתשורות שאין להן מידה.

מלך המוות

קיום העצמי גורם לחושים לפנות החוצה, ולכן אדם מסתכל במה שמחוץ לו ואינו מתבונן בפנימיותו.

נדיר הוא זה, שבהשתוקקותו לחיי הנצח, עוצם את עיניו מפני החוץ ומתבונן אל העצמי.

האוויל נכנע לתשוקות הבשר ונופל בפח שטמן לו המוות, אך החכם ביודעו כי העצמי הוא נצחי, מתעלם מדברים בני חלוף.

זה שבאמצעותו אדם רואה, טועם, מריח, שומע, חש ונהנה הוא האל היודע כל,  זהו למעשה, העצמי הנצחי, היודע אותו- יודע הכל.

זה שבאמצעותו אדם חווה עירות או שינה הוא העצמי המכיל הכל, היודע אותו- הוא מעבר לצער ויגון.

היודע שהנפש האישית, הנהנת מפרי עשייתו, היא העצמי – הנוכח לנצח בתוכו, אדון הזמנים, עבר ועתיד – התעלה מעל כל פחד, כי עצמי זה בן אלמוות הוא.

הרואה את ראשית הבריאה, היילוד הראשון – יליד רוחו של ברהמה, שקדם אף ליצירת המים – רואה אותו שוכן בלוטוס שבלב, חי בכל עצם, רואה את המוחלט,¯כי ראשית הבריאה היא העצמי הנצחי.

יש זה שאין קץ לכוחו, וכך נברא הכל, זה המגשים עצמו בכל פרט ובו הוא מתקיים,שנכנס אל הלוטוס שבלב, הוא העצמי בן האלמוות.

אגני, רואה הכל, הנחבא במקלות האש כעובר המוגן ברחם, הנערץ יום אחר יום על ידי נשמות ערות, ועל ידי אלו המגישים קרבן בפולחן האש, – הוא העצמי הנצחי.

זה שבו השמש זורחת ובו היא שוקעת,זה שבו המקור לכל כוחות הטבע ולחושים, זה שדבר אינו יכול לעלות עליו, – הוא העצמי בן האלמוות.

מה שבתוכנו הוא גם מחוצה לנו. מה שבחוץ הוא גם בפנים. זה הרואה הבדלים בין מה שבפנים ומה שבחוץ ילך שוב ושוב ממות למות.

בעזרת טהור הרוח בלבד ניתן להגיע למוחלט הבלתי ניתן לחלוקה. רק המוחלט הוא – שום דבר אחר איננו. זה הרואה את העטיפה של היקום ולא את המציאות האחת, ילך שוב ושוב ממות למות.

יש זה שגודלו כאגודל, שוכן עמוק בתוך הלב. הוא אדון הזמן, עבר ועתיד. כשמגיעים אליו לא מרגישים יותר פחד לעולם.. הוא העצמי בן האלמות

יש זה שגודלו כאגודל, הוא כמו להבה ללא עשן. הוא אדון הזמן, עבר ועתיד, היום ומחר שווים.. הוא העצמי בן האלמות.

כאשר גשם יורד על גבעה, שוטף במדרון, כך רודף הוא אחרי לידות רבות הרואות את העטיפות בעצמי.

כשם שמים טהורים הנמזגים אל מים טהורים נשארים טהורים, הו נצ'יקטה, מתאחד עם המוחלט.

לאלה שאינם יכולים להיוולד, שאור הכרתם לנצח יזהר, שייכת העיר עם אחד עשר השערים. זה ההוגה בשליט של העיר הזאת לא ידע יותר צער. הוא מגיע לשחרור, ועבורו לא יכולים להיות יותר לידה או מות. כי השליט של העיר הזו הוא העצמי בן האלמוות.

העצמי בן האלמוות הוא השמש הזורחת בשמים, הוא הרוח הנושבת בחלל, הוא האש הבוערת במזבח, הוא האורח המתגורר בבית,הוא בכל האנשים, הוא באלים, הוא בחלל, הוא בכל מקום שבו יש אמת, הוא הדג שנולד במים, הוא הצמח שגדל בקרקע, הוא הנהר הנובע מן ההרים- הוא, המציאות הבלתי משתנה, הבלתי מוגבל!

הוא, הנערץ האחד, יושב בלב, הוא הכוח הנותן נשימה. אליו כל החושים מצהירים נאמנות.

מה יכול להישאר כאשר הדייר בגוף זה.עוזב את הקליפה שגדלה יותר מדי, מכיוון שהוא העצמי בן האלמוות?

האדם אינו חי מהנשימה לבדה, אלא ממנו שהוא כוחה של הנשימה.

ועכשיו, הו נצ'יקטה, אספר לך על הבלתי נראה, המוחלט הנצחי, ועל מה שנופל בחלקו של העצמי אחרי המות.

אלו שאינם יודעים את העצמי, חלקם הופכים לישויות הנולדות מרחם, אחרים הופכים לצמחים – לפי מעשיהם והתפתחות האינטליגנציה שלהם.

זה שער בתוכנו אפילו כאשר אנחנו ישנים, נותן צורת חלום למושאי שאיפותינו – זה באמת טהור, זה ברהמן, וזה נקרא בן אלמות. כל העולמות קיימים בו, ואף אחד לא יכול לעלות עליו. זה הוא העצמי.

כמו שאש מקבלת את הצורה של כל מושא שהיא מכלה, כך העצמי, המקבל את הצורה של כל מושא שהוא שוכן בתוכו.

כמו שהאוויר מקבל את הצורה של כל מושא שהוא נכנס בתוכו, כך העצמי מקבל את הצורה של כל מושא שהוא שוכן בתוכו.

כמו השמש, המגלה את כל המושאים לרואה, ואינה ניזוקה מעיני החוטא, ולא מחוסר הטוהר של המושאים שעליהם היא מאירה, כך העצמי האחד, המתגורר בכל, אינו מושפע  מרוע העולם. כי הוא מעל הכל.

הוא אחד, המושל והפנימי ביותר, העצמי של הכל. בעל צורה אחת. הוא הופך עצמו לצורות רבות. זה המגלה את העצמי בתוך לבו שרוי באושר תמידי – ולא אף אחד אחר, ולא אף אחד אחר!

תבונתו של הנבון, נצחית בין בני-חלוף, עושה לאפשרית את התשוקות של רבים. לזה המגלה את העצמי בתוך לבו שייכת שלווה תמידית – ולא לאף אחד אחר, ולא לאף אחד אחר!

נצ'יקטה

איך, הו מלך, איך אמצא את העצמי מלא האושר, עליון, שאין לבטאו, המושג על ידי החכמים? האם הוא זוהר בעצמו או משקף אורם של אחרים?

מלך המות

לו השמש אינה מאירה, ולא הירח, ולא הכוכבים, ולא האורות – ולא האש הנדלקת על האדמה. הוא האור האחד שנותן אור לכולם. כשהוא זורח הכל זורח.

היקום הזה הוא עץ הקיים לנצח, שורשיו למעלה, ענפיו פרושים מתחת. השורש הטהור של העץ הוא המוחלט, הנצחי, שבו מתקיימים שלושה עולמות, שאף אחד אינו עולה עליו, הוא העצמי.

כל היקום נוצר מתוך המוחלט, נע בתוך המוחלט. מלא כוח ומטיל מורא הוא, כמו ברק ורעם המתפוצצים בשמים. את אלה המשיגים אותו, המות אינו מפחיד.

מפחדו האש בוערת, השמש זורחת, הגשם ניתך, הרוחות נושבות, והמוות ממית.

אם אדם נכשל מלהגיע למוחלט לפני שהוא נפרד מגופו, הוא חייב שוב ללבוש גוף בעולם של הדברים הקיימים.

בנשמתו המוחלט מזוהה בברור, כאילו נראה במראה. בשמים של ברהמה גם כן המוחלט מזוהה בברור, כאחד המפריד אור מחושך. בעולם של האבות הוא הוחזק כמו בחלום. בעולם של המלאכים הוא הופיע כמשתקף במים.

לחושים יש מקור שונה במושאים הרבים שלהם. הם יכולים להיות פעילים כמו במצב של ערות, או להיות בלתי פעילים כמו בשינה. זה היודע שהם נבדלים מהעצמי הבלתי משתנה אינו יודע עוד צער.

מעל החושים נמצאת הנפש(מאנס). מעל הנפש- האינטלקט (בודהי). מעל האינטלקט – האגו (אהמקרה). מעל האגו נמצא הזרע הבלתי מוצהר הגורם הראשוני.

ומעבר לזרע הבלתי מוצהר נמצא המוחלט, הרוח המפעפעת בכל, הבלתי מותנית, היודע אותה משיג חופש ומגשים אלמוות.

אף אחד לא רואה אותו בעיניו, כי אין לו צורה נראית לעין, אך בלב הוא מתגלה, דרך משמעת עצמית ומדיטציה. אלה היודעים אותו נעשים בני אלמוות.

כשכל החושים שוקטים, כשהנפש במנוחה, כשהאינטלקט אינו מסתחרר – זה, אומרים החכמים, הוא המצב הגבוה ביותר.

השקט הזה של החושים והנפש הוגדר כיוגה. זה המגיע אליו משוחרר מדמיונות שווא.

אצל שאינו משוחרר מדמיונות שווא השקט הזה אינו יציב, אינו מציאותי. הוא בא והולך. המילים של המוחלט אינן יכולות להתגלות, הרוח אינה יכולה להגיע אליהן, העיניים אינן רואות. איך לכן, מלבד אצל אלה היודעים אותו, הוא יכול להיות ידוע?

ישנם שני עצמי. העצמי הנראה לעין והעצמי האמיתי. מביניהם העצמי האמיתי , ורק הוא, צריך להיות מורגש כקיום המציאותי. לאדם המרגיש אותו כקיום מציאותי הוא מגלה את טבעו הפנימי ביותר.

בן התמותה שבלבו מתה התשוקה נעשה בן אלמוות. בן תמותה שבלבו הקשרים של הבורות הותרו, נהפך בן אלמוות. אלו האמיתות הגבוהות ביותר שהורו הכתבים.

קורנים מהלוטוס שבלב מאה ואחד נדי. אחד מהם עולה אל הלוטוס בעל אלף עלי הכותרת של המוח. אם, כאשר אדם עומד למות, כוח החיות שלו עולה למעלה והחוצה דרך הנדי הזה הוא משיג אלמוות. אבל אם כוח החיות שלו יוצא החוצה דרך נדי אחר, הוא עובר לגלגול זה או אחר של חיים בני חלוף ונשאר כפוף ללידה ומוות.

האדם העליון, בגודל של אגודל, העצמי הפנימי ביותר, שוכן תמיד בלבבות של כל היצורים. כמו שמושכים את הליבה מתוך קנה סוף, כך צריך לשאוף לאמת, בהתמדה גדולה, להפריד את העצמי מהגוף. לדעת את העצמי כטהור ונצחי.- כן, טהור ונצחי!

המספר

נצ'יקטה, אחרי שלמד מהאל את הידע הזה ואת כל התהליך של היוגה, השתחרר מאי הטוהר ומהמוות, והתאחד עם המוחלט. כך יקרה גם לכל זה שידע את העצמי הפנימי ביותר.

אום…שלום- שלום- שלום.

העצמי- אטמן

המוחלט- ברהמן

תורגם מהמהדורה המקוצרת של THE UPANISHDS – VEDANTA PRESS

Call Now Buttonלחצו כאן להתקשרות