הבהגווד גיטה
מאת: מרדכי גלדמן*
ניתן לראות בארג'ונה, הלוחם הגדול של האפוס ההודי אדיר הממדים המהאבהראטה, את סרבן המצפון הראשון. שכן כאשר צבאותיהם של הדודנים כבר ערוכים דרוכים לקרב הקוסמי שנועד להציל את העולם מכוחות החושך והטומאה האפוקליפטיים המאיימים להחריבו – טוען לפתע ארג'ונה, מפקדם הצבאי של בני האור, כי אין הוא מסוגל להניף את חרבו על אלה המוגדרים כעת כאויביו וכאויבי היקום. ביניהם, הוא טוען, נמצאים מוריו ושארי משפחתו ולבו אינו נותן לו לשפוך את דמם. את סרבנותו מפנה ארג'ונה כלפי קרישנה, האל שהתגלם באדם, שלקח על עצמו לנהוג בקרב את רכב המלחמה שלו. כיוון שקרישנה מעוניין בהתלקחות המלחמה, כי זו, לדעתו, תציל את העולם, שומה עליו לחנך מחדש את ארג'ונה כדי להפיח בו רוח לחימה. תיאור חינוכו מחדש של ארג'ונה על ידי קרישנה נמצא בטקסט בעל יופי פיוטי רב הנקרא בהגאווד גיטא, שהוא מספרי היסוד של היוגה . טקסט זה, שהוא חטיבה בפני עצמה במהאבהראטה, כבר תורגם בעבר על ידי עמנואל אולסוונגר ותורגם מחדש באחרונה על ידי איתמר תאודור שאף התקין לו מבוא וביאורים לכל פרק.
למקרא המהאבהראטה והבהגאווד גיטא אי אפשר שלא להתפעל מנפלאות הרוח ההודית. טקסטים אלה יש בהם שפע עלילות והמצאות אשר רק ההודים מסוגלים לו, המעידות על הבנה עמוקה של חיי האדם, על תפיסה אמנותית וספרותית מורכבת ומתוחכמת מאוד ועל חשיבה מטאפיסית- תיאולוגית בעלת מעוף, עומק והיקף אוניברסאלי. דומה כי גם מהטקסט שהוגש לנו זה לא מכבר בעברית, ניתן לעמוד על מקצת האיכויות האלה – יש בו שיטה מטאפיסית אוניברסאלית סדורה, בצד יופי פיוטי רטורי וחזיוני. בעיניי, טענתו של ת. ס. אליוט, המשורר המודרניסטי האנגלי הנודע, כי הבהגאווד גיטא היא השיר הדתי הגדול ביותר אחרי הקומדיה האלוהית של דאנטה אינה גחמנית.
את הבהגאווד גיטא צריך לראות ברצף הספרות היוגית כי כך מתפרשת מלוא משמעותה. הדוקטרינה היוגית הקמאית של הסאנקהיה מיסודו של קפילה, ראתה את תכלית הפעילות היוגית בפרישה מהאישיות – המתנסה בעולם מתוך תשוקה, אשליה, כעס וייסורים – כדי להגיע אל העצמי האמיתי, (אטמן, או פורושה). העצמי האמיתי לפי הסאנקהייה הוא גרעין של מודעות בעל איכויות מוחלטות, שאינן מושפעות מן ההתנסות כשם שֶׁמַּרְאָה אינה משתנה מהמשתקף בה. ביוגה סוטרא של פטנג'לי לעומת זאת, תכלית הפרישה מהאישיות בעזרת האמצעים היוגים השונים היא אמנם, שוב, ידיעת העצמי, אך על תכלית זאת נוספה גם מטרה דתית – ידיעת האל הנקרא אישווארה והמתואר כ"יוגי העליון". עם זאת, מושג האלוהים של פטאנג'אלי הוא דל: אלוהיו מצטייר כמין יוגי שהוא מנחה או דוגמה ליוגים האנושיים ותו לו.
והנה בבהגאווד גיטא מתרחשות בדוקטרינה היוגית שתי תפניות תשתית חשובות. התיאיזם של הדוקטרינה מתפרט, מתעצם ואפילו מתהדר לכלל אדירות קוסמית. ההתחברות אל האל וישנו-קרישנה, שהוא אימננטי וטרנסצנדנטי כאחד, נעשית התכלית המכרעת של המשמעת היוגית והטכניקות שלה. הריקות ממחשבות שהיוגי מפתח בעצמו לא נועדה אלא לאפשר לו להתכוון אל האל בכל מאודו. יתר על כן, הפרישה מהאישיות – ממעגל התשוקה, האשליה, הכעס והסבל – אינה תובעת עוד פרישה מעולם המעשה והתבודדות. להפך, ההתחברות לקרישנה תובעת הזדהות עמו, וקרישנה מציג את עצמו כמי שפועל תמיד, ללא הרף וללא לאות, כדי לשמור על היקום מן הבערות והעיוורון המאיימים להכחידו. כדי שתשא הפעילות אופי יוגי נאות, שימנע את השתבשות העצמי על ידי אשליה וסבל, מן ההכרח הוא שתהא נעשית בלא חמדה כלפי פירותיה. שלא תהא לפעילות אלא תכלית אחת – חיקויו של קרישנה השומר על היקום מהכוחות המאיימים להרסו. אם יחמוד האדם את פירות מעשיו לצרכיו האישיים, לשם סיפוק תשוקותיו, הוא ילכד מחדש במעגלם של הצמד "עונג וכאב", ואשליה וייסורים יהיו מנת חלקו.
דוקטרינה זאת, שלא רק מאפשרת פעילות אלא אפילו תובעת אותה, הניחה לאדם ההינדי המבקש אחר התפתחות רוחנית למוצאה בתוך היומיומי ביותר ולא לתכנן עוד פרישה אל היערות. כאשר הפעילות חופשית מתשוקתו של האני לפירות שיזינו את תשוקותיו, וכאשר היא נתפסת כל כולה כדהרמה, כחובה קדושה, וּכְמִנְחָה לקרישנה – היא מאפשרת למאמין לגעת בנצחי ובמוחלט בתוך שאונו של הארעי הגורף כנחשול .
ניתן לתאר את ההתפתחות של החשיבה היוגית בבהגאווד גיטא גם בדרך אחרת. הטבע (הפרקריטי), כלומר עולם החומר, מתואר על ידי הסאנקהיה, ואף על ידי המסורת אותה סיכם פטאנג'אלי ביוגה סוטרא, וכן גם על ידי מחברו של הבהגאווד גיטא, כְּכָפוּת לשלוש אופנויות או איכויות-תשתית: טאמאס, ראג'אס, וסאטווה. איכויות אלה שונות במידה בה מהולות בהן התשוקה והמודעות ויש בהן הירארכיה – מהנמוך לגבוה, מהטמא לטהור. הטאמאסי הוא העכור, העיוור, האינרטי, האינסטינקטיבי יצרי, שאין בו כמעט מודעות מארגנת או מרסנת. הראג'אסי הוא להיטות חמדנית, פעילות משתוקקת המבקשת אחר פירותיה, שיש בה תבנית מארגנת ויכולת לתכנון ולריסון הדחפים לשם השגת מטרות מורכבות. הסאטווי לעומתם, הוא מצב של ערנות שקטה וצלולה, הנובעת מריסון הפעילות והחשיבה המונעות על ידי תשוקה.
לפי הסאנקהיה ולפי היוגה סוטרא תכליתו של היוגי היא להשיג את העמדה הסאטווית, ומי שהשיג אותה ראייתו צלולה ואין הוא מוטעה על ידי אשליות. עם זאת, העמדה הסאטווית היא רק זיקוקו של הטבע, צריפתו של החומרי לכלל מהות דקה ואצילית. אך בבהגאווד גיטא קרישנה מציע את עצמו כהוויה המצויה מעבר לחומרי, שניתן להתחבר אליה ולהזדהות אתה, אם ינטוש האדם את כל אשליותיו וזיקותיו האנוכיות. יתר על כן, אלוהותו של קרישנה מצויה בחומר עצמו, היא שוכנת בטבע באינספור צורות ומהויות. אין דבר שהאל אינו מצוי בו. קרישנה הוא הקורבן, המקריב והאש האוכלת. הוא הידע והוא היודע.
תרגומו של תיאודור לעברית הוא גרסה של פרוזה פיוטית פרשנית למקור שהוא שיר אדיר ממדים, בעל ערכים שיריים מובהקים. עם זאת יש בתרגום הרבה יופי לשוני ודומה כי רוב הרטוריקה הקסומה של קרישנה השתמרה בו. מתוך כוחו של התרגום גם השתמרה תפארתה של ההתגלות הגדולה אליה מובל ארג'ונה במהלך שיחתו עם קרישנה. בהדרגה נחלץ קרישנה מדימוי הידיד הגדול, אשר מתוכו פעל כלפי ארג'ונה עד לשעת הקרב, ויותר ויותר הוא מגלה לו את אדירותה של אלוהותו, עד שלבסוף הוא מראה עצמו לארג'ונה כווישנו, כאותה אלוהות אשר השכל האנושי של ארג'ונה אינו מסוגל להכילה בלא זעזוע נורא, שקרישנה אינו אלא צורתה האנושית. בעיניי, ההתגלות הזאת, התיאופניה ההודית כל כך, היא שיאה החוויתי והפיוטי של היצירה. " אין-מספר פיות ועיניים, אין-מספר חזיונות מופלאים, אין-מספר תכשיטים מופלאים, אין מספר כלי נשק אלוהיים ערוכים לקרב. עטוי זרים ועוטה מלבושים אלוהיים, משוח בבשמים אלוהיים, האל אשר כל ישותו מופלאה, אין סוף לו, ופניו לכל העברים. אילו זרחו באחת אלף שמשות בשמיים, כי אז היה זוהרן מידמה לזיוה של הדמות האדירה הזאת וכו' וכו'. ובסיומה של ההתגלות נראים גם פניו ההרסניים-מפלצתיים של האל, שהמלחמה המתקרבת תתרחש גם בישותו המצויה בכל : " … בחירי המצביעים והלוחמים במחננו, ממהרים להיאסף אל פיותיך, אשר שיניים מזרות אימה להם. יש מהם בין שיניך וראשיהם ממועכים. כמו הנהרות השוצפים הזורמים אל הים, כן באים גיבורי העולם אל בערת פיותיך. כמו החרקים הנחפזים להיאסף אל האש הבוערת, אל כיליונם, כן נחפזים האנשים האלו לבוא אל פיותיך, אל כיליונם."…. שם ע'123-126. את דיוקו של התרגום כלפי הניואנסים של הסנסקריט אין לי, לצערי, היכולת לשפוט, אבל לבי אומר לי כי הבנתו של המחבר את השיטה המטאפיסית-רליגיוזית שהגיטא מציעה מנעה את תרגומו לפחות משגיאות גסות.
התיאוריות המטאפיסיות של היוגה והפרקטיקות שלה עשויות לעניין כל אדם דתי או רליגיוזי ולא רק את חוקר הדתות. הרעיון כי על האדם לרסן את תשוקתו ולשכך את ההמולה החמדנית והאשלייתית המתרחשת במוחו כדי להגיע אל האל משותף ליוגה ולדתות אחרות. למעשה, גם הדתות המונותיאיסטיות – פלגים ביהדות, בנצרות ובאסלם – עושות שימוש במדיטציות מסוגים שונים כדי להתכוון אל האלוהי. דומה כי אפילו השיחה בין קרישנה לארג'ונה מסוגלת לדבר אל לבם של מאמינים בני דתות אחרות, שכינו את אלוהיהם בשמות אחרים.
אבל נראה כי ביוגה יש כדי לתרום הרבה להגותם של פסיכואנליטיקנים ולאו דווקא לאיש הדתי המבקש אחר אלוהיו. פסיכואנליטיקנים חשובים ונודעים הושפעו ממנה עמוקות וחיברו את יסודותיה אל שיטותיהם. החל בכך יונג שהתמצא בטקסטים ההינדואיסטיים ובהשראתם הציג את האדם כמחולק לאני גלוי ולעצמי סמוי, שהוא גרעינה האותנטי של האישיות. רעיון זה התגלגל אל הפסיכואנליטיקן הבריטי ויניקוט והפך לאבחנה, הפופולארית כעת, בין העצמי האמיתי והעצמי הכוזב. ואילו אצל הפסיכואנליטיקן ביון, שהיה מטפלו של בקט, ניתן למצוא התייחסויות מפורשות ליוגה בגרסתו של פטאנג'אלי ואף לבהגאוואד גיטא. מזגו הרליגיוזי מיסטי של ביון הביא אותו לתבוע כי האנליטיקן יקשיב למטופל כשהוא נתון במצב מדיטאטיווי – כשתודעתו ריקה מתשוקה ומזיכרון. מאחרי תביעה זאת מסתתרת אצל ביון תיאוריה מיסטית מורכבת ששורשיה בעיקר בבהגאווד גיטא, אך קוצר המצע אינו מאפשר להראות זאת כאן. עם זאת, נראה לי כי התועלת שהפסיכותרפיה יכולה להפיק מהתיאוריות של היוגה ומהטכניקות שלה טרם הגיעה לכלל מיצוי.
שיעורי יוגה במתנ"סים ובחדרי כושר אינם מעבירים אלא מעט מהמעט מראיית עולם מעמיקה, שהטכניקות הכרוכות בה יש בהן כדי לפתח את הרוח והנפש לממדים מפתיעים. מי שהתיאוריות המטאפיסיות של היוגה מעניינות אותו יוכל להוסיף ולהעמיק בהן בעזרת ספרו המרתק של מירצ'ה אליאדה יוגה, וכמובן בעזרת המבוא שהתקין איתמר תיאודור לתרגומו. ואילו זה שהטכניקות היוגיות מעניינות אותו, יבקש אחר ספריו של מורה היוגה ההינדואיסטי איינגר IYENGER) .S.K.B), המתארים בפירוט ובדיוק רב את האסנות ואת תרגילי הפראנאיימה.
*הבהגאווד גיטא, תרגום מסנסקריט, מבוא וביאור – איתמר תיאודור.
*מרדכי גלדמן שהוא פסיכותרפיסט ומשורר, לומד במרכז איינגר יוגה נווה-צדק, בהנהלת גבי דורון. המאמר נדפס בשעתו במוסף לספרות של "הארץ".
בקורס מורים ליוגה אנו לומדים את הטקסט ועוברים תהליכי העצמה וריפוי בהשראתו.