חמש הקושות
חמש הקושות הן מערכת של "מעטפות" – רבדים העוטפים אותנו, את גרעין הווייתנו, באספקטים שונים. מאז היום הראשון בו דיברנו עליהן, תיארתי לעצמי אותן כמעין מאזנים. אך יש להן כמה צורות בעיניי – רבדים העוטפים זה את זה (כמו גרעין של פרי, הפרי והקליפה) ובמיוחד – ספירלה העולה כלפי מעלה, היוצרת מעין גליל המתחבר בנקודות המקבילות שלה על כל שלב.
אם נתמקד בדימוי המאזנים, ניתן לקוות שכשנצליח להביא את הקושות לאיזון – פעולה הרמונית שלהן יחד, ובמיוחד על ידי הכוחות השונים שבמאנאס (כלי העבודה של האדם המערבי המודרני לטעמי), כשנדע להשתמש במאנאס ככוח מאזן ומשלב בין הקושות הגשמיות יותר – אנה ופראנה, לאלה הרוחניות יותר – ויג'ננה ואננדה, וכשנשכיל להטעים ולהתאים את צעדינו בדרך הזו בצורה שתממש ותשלב בין כל הקושות – או אז נדע את היציבות שבאנה, כוח החיות שבפראנה, המודעות והבהירות של המאנאס, התובנה החכמה של הויג'ננה והנועם האלוהי של האננדה.
בינתיים, עלינו להשתמש ביוגה (איזו מתנה!) על מנת להגיע לשם.
האנה מיה קושה
אנה פירושו בעברית – "איפה" ואכן כך האנה מיה קושה – היא המיקום שלנו בעולם. היכן אנחנו נמצאים? בגוף. [לעיתים אנחנו חושבים שאנחנו הגוף או מעל לגוף וכו' אבל בעצם, כל חיינו אנחנו בתוך הגוף, הוא המשכן שלנו ועלינו לכבד אותו (מעניין השימוש היהודי במילה משכן כמקום האל וההקבלות לשכינת הנשמה בתוך הגוף, ועל כך אולי בעבודה אחרת)].
הגוף הפיזי שלנו על חומריו הגשמיים (עצמות, שרירים רקמות וכו') משתנה כל הזמן (הרפואה המערבית לימדה אותנו שכל התאים בגוף מתחלפים מדי 7 שנים!) ונמצא במערכת יחסים תמידית עם העולם על ידי התזונה שלנו. כמו שאמרו חכמים "we are what we eat" . האנה מיה קושה היא רובד הגשמיות הזה – התזונה שלנו והגוף הפיזי המורכב ממנה.
הפראנה מיה קושה
הפראנה מיה קושה מורכבת ממערכות חיות כגון הנשימה וזרימת הדם. יחד מהוות מערכות אלה אנרגיה חיה וזורמת הנקראת פראנה. היא מאפשרת לאנה לחיות על ידי אותה זרימה של כוח חיים. החיוּת הזו- הפראנה, עוברת בכל הגוף הפיזי ומושפעת ממקורות שונים של אנרגיה כגון המזון, השמש, וגם האנרגיה הקוסמית של היקום. כבר בכך ניתן לראות את תחילת העלייה הספירלית לעבר הלא גשמי.. הפראנה מתחלקת לתתי חלקים (צ'אקרות ונאדים) המראים לנו את ערוצי הזרימה שלה. אם האנה מיה קושה היא ההרים והגאיות, אזי הפראנה היא הנהרות הזורמים בינהם.
המנו מיה קושה
המנו מיה קושה היא הקושה של המאנאס. מאנאס הוא "מיינד" (אין מילה עברית טובה לזה והמילה האנגלית מגיעה מאותו שורש ולכן אשתמש בה). המאנאס, המורכב מרבדים אבולוציוניים פרקטיים (האינסטינקטים, טכניקות הישרדות, זיכרון) ומרבדים בעלי פוטנציאל רוחני (שכל, אינטלקט, נְהִיָה אחר מודעות ועוד) טומן לנו פרסים ומלכודות. בעוד שניתן לפשט אותו ל"מחשבות ורגשות" – [מעניין שביהדות גם אלה מקבלים שמות מהאנה מיה קושה – "כליות ולב" (מחשבות, מוסר ורגש)] המיינד נדמה כעולם בפני עצמו, מרחבים ענקיים ומגוונים של חומר ורוח המשתלבים יחד.
המיינד הוא מכשיר התעתוע הגדול של קיומנו. לרוב אנחנו מוצאים את עצמנו נשלטים על ידיו. הדרך להפוך אותו לכלי שלנו, שבו אנו שולטים, היא הפיכתו למודעות והכרה (אולי – צעד בכיוון הויג'ננה?). המילה הכרה בעברית היא מילה יפהפיה ובעלת משמעות עמוקה. הפעם הראשונה שהיא מופיעה בתורה היא בסיפור יוסף. זו גם הפעם הראשונה שמופיעה בתורה מילה נוספת מאותו שורש – התנכרות. ההכרה בסיפור הזה היא בעצם הכרה של משהו שידענו בעבר – יעקב נדרש להביט בכותנתו המוכתמת של יוסף ולהכיר אותה. כך גם ההתנכרות היא בעצם בחירה באי-הכרה במשהו שאנחנו מכירים – יוסף מתנכר לאחיו במצרים. כך אנחנו מגלים שההכרה שלנו אינה רק מודעות למשהו חדש אלא הכרה במשהו שאנחנו כבר יודעים – וכאן נפתחת בפנינו הדלת אל הקושות העמוקות יותר, אל תבונת העולם האלוהית, הקיימת מאז ומעולם ומחכה לנו, שנכיר בה.
לכן, אני רואה את המאנאס כחוט המקשר בין שתי הקושות החיצוניות שעליהן דיברתי עד כה ושתי הקושות הפנימיות שלהלן.
הויג'ננה מיה קושה
ויג'ננה, מילולית פירושה הבחנה. בויג'ננה מיה קושה שוכנת התבונה והתובנה העתיקה – הפרד ומשול. ברגע שנכיר את ובכוחותינו אנו, נוכל לרתום אותם אל העשייה לעבר האננדה, תוך שימוש בויג'ננה. הויג'ננה מעודדת אותנו להיפטר מדפוסי חשיבה ועשייה מזיקים ומהווה את המקום ללמידה וחקירה, היא מקומו של הרצון להתפתח ולהעמיק וגם המקום בו אנו "לומדים" ו"יודעים" חוויות רוחניות הנלוות לחוויות הפיזיות שלנו. הויג'ננה מעניקה לנו את החמלה הדרושה לנו להתקיים כבני אדם, הן במגעינו עם הזולת והן במגענו עם עצמנו.
הויג'ננה היא מעין בית בד המסנן ומפיק את שמן הזית של התודעה מן האנה הפראנה והמאנאס, לוקחת את שהפיקה מן העבודה ומשתשמת בידע הזה בחוכמה לתזונה וסיכה נפשיים וגופניים, מציתה בעזרתו את נר הנשמה שלנו.
האננדה מיה קושה
האננדה – "חומר" האושר הקיומי, איננה חומר של ממש אבל מתלווה כמעטפת קיומית לכל, עוטפת אותנו באושר וברכה אלוהיים, מאחדת אותנו לכדי ההוויה האחת שהיא אנחנו והיא הכל. היא המגע שיש לנו (אם יש לנו מזל ועבדנו קשה מספיק) עם האלוהים. זו מהות "קשה להשגה" אולי מפני שלא ניתן להשיג אותה. היא גם קשה להמשגה – נוכל לראות לכל אורך ההיסטוריה האנושית אנשים שניסו להגדיר את אלוהים במילים כאלה או אחרות אך לשווא. אני חושבת שהביטוי הפיזי שלה הוא מעין חיוך פנימי של שמחה, מצב תודעתי של הכרה בהכרת תודה. החיבור לאינסוף, לאלוהים להכל. היא תחילת הדרך וסופה.