יקרים
כשהמילים מוזמנות לנבוע יש
שקיעה עמוקה אל אין עמוק אינסופי
לטבוע אליו בלי מילים לשקט
שאין בו תנועה מניין
תבוא ליבתי מניין יבוא הזרע הראשון הגרעין
שיהפוך להיות מילה שתהפוך להיות מחרוזת שתהדהד
תיגע נשימה העמוקה מזמינה פנימה והחוצה מזכירה
את הרצף את הסדר את ההילקחות ואת ההינתנות את
ההתפרקות לאלף אלפי ריבוא רסיסים של אני שחוזרים אלי
במבטים של אהבה ממיסים לב שקפא בתוך הזמן לומד
לפעום סביבי דרכי בתוכי
לבכות את הנהר שרצה לחיות
לעצור את המוות שמזמין אותי לנוח
להרים את עצמי מכול הקרשים מכול הפנים שנפלו אפיים ארצה לפגוש
אתכם בתוכי אומרים לי
עוד אומרים לי
בואי אומרים אמן מאשרים
את קיומי
מה ביני לבין גבולות גופי ביני
לבין המעטפת שתוחמת בתוך המרחב המתפרץ אל הרגע שלומד לקחת
להיות לפני
ההיפרדות מי בתוכי רוצה עכשיו
ממש כמה להיות שקט שהמילים בוחרות לעצור להמשיך
אוגרת מלקטת תבניות מקופחות מטופחות לזרוע כמו אביב
שרוצה לפרוח אותנו
כמים שקופים להרטיב
מתי תהיה הדרך שסופגת את הבלמים ואת הזעזועים את המהמורות כמו כרכרה שחוזרת עם המבט שזרעתי ומזמין לשוב לנשום
איתכם אהובים שלי תמיד מולי ובתוכי מאשרים מפרים מזמינים גומעים ומשקים
כל הפעמים שלא העזתי כול הדרכים שנמנעתי כול המבטים שהשפלתי והקולות שנאטמו
כול ההסחות המטשטשות והרפיון כול
הפחדים להרפות
לצחוק
לשקוע
לפגוש בכול רגע מחדש
להודות
ציפי נגב באהבה רבה
סיום קורס מורים ליוגה תשס"ט