עקרונות מניעת הנזקים לרצפת האגן
לפני – במשך – ולאחר לידה:
(יהודית שריג, פיסיותרפיסטית)
"הטבע תיכנת את דינמיקת הלידה בצורה הבאה: התכווצויות הרחם פותחות את צוואר הרחם ודוחפות את התינוק לצאת ממנו החוצה. ואז באחת הכל משתנה, תחושה חדשה מופיעה: "הצורך לדחוף". ברגע זה, ביחד עם התכווצויות הרחם ובמקביל להן מתכווצים שרירי הבטן העמוקים (הרוחביים והאלכסוניים), בכיווץ רפלקס הדומה להקאה. ואמנם ניתן להבחין בעובדה שנשים המקיאות בזמן הלידה יולדות מהר מאוד… עוצמת כיווץ הרפלקס כל כך אדירה שלא ניתן לחקותה ע"י שום כיווץ רצוני!" אלו הם חלק מדבריה של ד"ר ברנדט דה- גאסקה מתוך סיפרה "לידה ואמהות".
בספרה, עטור הפרסים, היא מנסה להחזיר לנו את היכולת להקשיב לגופנו וללמדנו כיצד ניתן ללדת תוך גרימת נזקים מינמליים לאותה רצפת אגן שתצטרך ללוותנו בנאמנות כל ימי חיינו. שהרי הטבע היא אומרת דאג לכך שהתינוק יצא מהרחם ולא אתו, דרך רצפת האגן ולא אתה. על הדרך הנכונה להתכונן ללידה ולעברה בשלום, כמו גם על הדרך לטפל בה לאחר הלידה נדבר בטקסט החשוב הזה.
לפני הלידה: כדאי לשים דגש על שני נושאים חשובים שיכינו את היולדת ללידה: טיפול בכל הגוף, כולל ברצפת האגן, וכיוון התינוק למנח ומצג תקינים בלידה.
הטיפול בגוף כולל: תזונה נכונה, פעילות גופנית מתאימה (עליהם לא נדבר כאן), נשימה נכונה והתייחסות לרצפת האגן.
הנשימה – שמירת היכולת לנשום נשימה לבטן, למרות התארכותם של שרירי הבטן ולמרות גדילת הרחם עם התפתחות העובר (נוכחות המקשה על הסרעפת לנוע בצורה תקינה בזמן הנשימה) חשובה הן לאם והן לתינוק. כאשר אנו נושמים לבטן בית החזה שלנו לא נע. הוצאת האוויר מתבצעת על ידי שרירי הבטן הרוחביים והכנסת האוויר על ידי הסרעפת. לפיכך בזמן הוצאת האוויר הבטן תכנס פנימה, תדוחוק כלפי מעלה את הסרעפת והאוויר ינשף החוצה. כיון שאין חללים בחלל הבטן שלנו גם אברי חלל הבטן והאגן יעלו קלות. כאשר שרירי הבטן מתרופפים חוזר האוויר חזרה לריאות והסרעפת עם אברי הבטן והאגן חוזרים יורדים למקומם.
בזמן נשימה מאומצת כל התהליך נעשה בצורה חזקה יותר, גם בית החזה מתנפח באויר וכדי להוציאו כהלכה אנו נזקקים לשרירי בטן טובים במיוחד. נשימה המתבצעת רק בבית החזה, ללא שיתוף הבטן, תהיה נשימה רדודה, המפנה יותר מדי CO2. נשימה כזו תעלה לנו את האדרנלין ותעודד אי שקט נפשי, מצבי רוח קיצוניים ורגישות יתר. בזמן ההריון כדאי לתרגל נשיפה מהבטן (אין צורך לנפחה בזמן השאיפה, גם כך היא מתוחה דיה ואין זו מטרתנו למתוח אותה עוד יותר!). מטרת התרגיל ( ראה הפרק על התרגילים ) היא כפולה:
I) לא לאבד את היכולת לנשום נכון (כפי שקורה לנשים רבות לאחר ההריונות) וכדי שניתן יהיה להשתמש בנשימה מהבטן בעיקר בזמן הלידה, אך גם לאחריה.
2) כדי לחזק את שרירי הבטן הרוחביים במטרה למנוע מהבקע הפיזיולוגי של שרירי הבטן האורכיים, הנוצר עם גדילתה של הבטן, להיהפך לקבוע. בקע זה מחליש מאוד את הקיר הקדמי של חלל הבטן ומפתח בעיות משניות בגב וברצפת האגן. בנוסף שרירי בטן רוחביים טובים ישמרו על יציבה נכונה וימנעו כאבים מיותרים בגב ובאגן.
הטיפול ברצפת האגן – טיפול זה נעשה בשתי צורות:
האחת תרגול השרירים שלה ( ראי פרק התרגילים ) במטרה לשפר את השליטה בהם, (כאשר שליטה מתייחס לא רק ליכולת הכיווץ הנכון שלהם אלא גם ובעיקר להרפייתם!) מטרות נוספות תהיינה לחזקם ולהעלות את הסיבולת שלהם משני טעמים:
א) כיוון שבמשך ההריון הם נוטים לסבול מרפיון בגלל שמצד אחד הורמוני ההריון, הפרוגסטרון והרלקסין, גורמים לגמישות יתר של רקמות החיבור שלהם (כהכנה ללידה) ומצד שני העומס עליהם גובר עם העלייה במשקל העובר.
ב) כיוון שבזמן הלידה, עם מעבר התינוק בתעלת הלידה, הם נחבלים ומאבדים מכוחם (באופן זמני בד"כ אך לעיתים באופן קבוע, בעיקר אם הלידה הייתה קשה במיוחד). מאליו ברור לנו שעדיף לאבד: למשל 20% מתוך- 100% כוח שריר ולא 20% מ- 60% כוח שריר, מה שמותיר אותנו עם שריר חלש במיוחד.
השניה היא מתיחת פתח הנרתיק. לקראת סוף ההריון כדאי לבצע הגמשה יומיומית של הפרינאום, באמצעות עיסוי או מכשיר האפי- נו, במשך כעשר דקות, באמצעות "חומר סיכה" כל שהוא (רצוי שמן שקדים), במטרה להגמיש אותו. ההגמשה אמורה להקל את מעבר התינוק דרך רצפת האגן ולמנוע את הצורך בחתך מבוקר או את הקריעה הלא מבוקרת שלו.
הטכניקה מבוססת על מתיחת החלק התחתון של הנרתיק (אזור העובר את מירב המתיחה בלידה), מתיחה עדינה, ארוכה ואיטית מאוד שלו (ע"י השארות באותו כיוון מתיחה מספר דקות!!!), המאריכה את רקמות החיבור החזקות מאוד באזור זה. כל ניסיון למתוח בצורה של תנועות מהירות וקצרות היא בזבוז זמן ומאמצים כיון שאין לה כל השפעה על רקמות החיבור ובדרך כלל היא רק גורמת להתכווצות הגנתית של השרירי באזור, לבצקות ולאי נוחות.
עקרונות מניעת הנזקים לרצפת האגן
לפני – במשך – ולאחר לידה:
יהודית שריג ז"ל, פיסיותרפיסטית
"הטבע תיכנת את דינמיקת הלידה בצורה הבאה: התכווצויות הרחם פותחות את צוואר הרחם ודוחפות את התינוק לצאת ממנו החוצה. ואז באחת הכל משתנה, תחושה חדשה מופיעה: "הצורך לדחוף". ברגע זה, ביחד עם התכווצויות הרחם ובמקביל להן מתכווצים שרירי הבטן העמוקים (הרוחביים והאלכסוניים), בכיווץ רפלקס הדומה להקאה. ואמנם ניתן להבחין בעובדה שנשים המקיאות בזמן הלידה יולדות מהר מאוד… עוצמת כיווץ הרפלקס כל כך אדירה שלא ניתן לחקותה ע"י שום כיווץ רצוני!" אלו הם חלק מדבריה של ד"ר ברנדט דה- גאסקה מתוך סיפרה "לידה ואמהות".
בספרה, עטור הפרסים, היא מנסה להחזיר לנו את היכולת להקשיב לגופנו וללמדנו כיצד ניתן ללדת תוך גרימת נזקים מינמליים לאותה רצפת אגן שתצטרך ללוותנו בנאמנות כל ימי חיינו. שהרי הטבע היא אומרת דאג לכך שהתינוק יצא מהרחם ולא אתו, דרך רצפת האגן ולא אתה. על הדרך הנכונה להתכונן ללידה ולעברה בשלום, כמו גם על הדרך לטפל בה לאחר הלידה נדבר בטקסט החשוב הזה.
לפני הלידה: כדאי לשים דגש על שני נושאים חשובים שיכינו את היולדת ללידה: טיפול בכל הגוף, כולל ברצפת האגן, וכיוון התינוק למנח ומצג תקינים בלידה.
הטיפול בגוף כולל: תזונה נכונה, פעילות גופנית מתאימה (עליהם לא נדבר כאן), נשימה נכונה והתייחסות לרצפת האגן.
הנשימה – שמירת היכולת לנשום נשימה לבטן, למרות התארכותם של שרירי הבטן ולמרות גדילת הרחם עם התפתחות העובר (נוכחות המקשה על הסרעפת לנוע בצורה תקינה בזמן הנשימה) חשובה הן לאם והן לתינוק. כאשר אנו נושמים לבטן בית החזה שלנו לא נע. הוצאת האוויר מתבצעת על ידי שרירי הבטן הרוחביים והכנסת האוויר על ידי הסרעפת. לפיכך בזמן הוצאת האוויר הבטן תכנס פנימה, תדוחוק כלפי מעלה את הסרעפת והאוויר ינשף החוצה. כיון שאין חללים בחלל הבטן שלנו גם אברי חלל הבטן והאגן יעלו קלות. כאשר שרירי הבטן מתרופפים חוזר האוויר חזרה לריאות והסרעפת עם אברי הבטן והאגן חוזרים יורדים למקומם.
בזמן נשימה מאומצת כל התהליך נעשה בצורה חזקה יותר, גם בית החזה מתנפח באויר וכדי להוציאו כהלכה אנו נזקקים לשרירי בטן טובים במיוחד. נשימה המתבצעת רק בבית החזה, ללא שיתוף הבטן, תהיה נשימה רדודה, המפנה יותר מדי CO2. נשימה כזו תעלה לנו את האדרנלין ותעודד אי שקט נפשי, מצבי רוח קיצוניים ורגישות יתר. בזמן ההריון כדאי לתרגל נשיפה מהבטן (אין צורך לנפחה בזמן השאיפה, גם כך היא מתוחה דיה ואין זו מטרתנו למתוח אותה עוד יותר!).
מטרת התרגיל ( ראה הפרק על התרגילים ) היא כפולה:
I) לא לאבד את היכולת לנשום נכון (כפי שקורה לנשים רבות לאחר ההריונות) וכדי שניתן יהיה להשתמש בנשימה מהבטן בעיקר בזמן הלידה, אך גם לאחריה.
2) כדי לחזק את שרירי הבטן הרוחביים במטרה למנוע מהבקע הפיזיולוגי של שרירי הבטן האורכיים, הנוצר עם גדילתה של הבטן, להיהפך לקבוע. בקע זה מחליש מאוד את הקיר הקדמי של חלל הבטן ומפתח בעיות משניות בגב וברצפת האגן. בנוסף שרירי בטן רוחביים טובים ישמרו על יציבה נכונה וימנעו כאבים מיותרים בגב ובאגן.
הטיפול ברצפת האגן
טיפול זה נעשה בשתי צורות:
האחת תרגול השרירים שלה ( ראי פרק התרגילים ) במטרה לשפר את השליטה בהם, (כאשר שליטה מתייחס לא רק ליכולת הכיווץ הנכון שלהם אלא גם ובעיקר להרפייתם!) מטרות נוספות תהיינה לחזקם ולהעלות את הסיבולת שלהם משני טעמים:
א) כיוון שבמשך ההריון הם נוטים לסבול מרפיון בגלל שמצד אחד הורמוני ההריון, הפרוגסטרון והרלקסין, גורמים לגמישות יתר של רקמות החיבור שלהם (כהכנה ללידה) ומצד שני העומס עליהם גובר עם העלייה במשקל העובר.
ב) כיוון שבזמן הלידה, עם מעבר התינוק בתעלת הלידה, הם נחבלים ומאבדים מכוחם (באופן זמני בד"כ אך לעיתים באופן קבוע, בעיקר אם הלידה הייתה קשה במיוחד). מאליו ברור לנו שעדיף לאבד: למשל 20% מתוך- 100% כוח שריר ולא 20% מ- 60% כוח שריר, מה שמותיר אותנו עם שריר חלש במיוחד.
השניה היא מתיחת פתח הנרתיק. לקראת סוף ההריון כדאי לבצע הגמשה יומיומית של הפרינאום, באמצעות עיסוי או מכשיר האפי- נו, במשך כעשר דקות, באמצעות "חומר סיכה" כל שהוא (רצוי שמן שקדים), במטרה להגמיש אותו. ההגמשה אמורה להקל את מעבר התינוק דרך רצפת האגן ולמנוע את הצורך בחתך מבוקר או את הקריעה הלא מבוקרת שלו.
הטכניקה מבוססת על מתיחת החלק התחתון של הנרתיק (אזור העובר את מירב המתיחה בלידה), מתיחה עדינה, ארוכה ואיטית מאוד שלו (ע"י השארות באותו כיוון מתיחה מספר דקות!!!), המאריכה את רקמות החיבור החזקות מאוד באזור זה. כל ניסיון למתוח בצורה של תנועות מהירות וקצרות היא בזבוז זמן ומאמצים כיון שאין לה כל השפעה על רקמות החיבור ובדרך כלל היא רק גורמת להתכווצות הגנתית של השרירי באזור, לבצקות ולאי נוחות.
