מאמר תגובה לכתבה "נושאים שהשתיקה נוחה להם" של יפעת ארליך מגיליון דיוקן האחרון.

בגיליון דיוקן האחרון התפרסמה כתבה של יפעת ארליך המתארת את האופן שבו המשפחה הדתית והחינוך הדתי – מתמודדים עם נושא המיניות . הכותבת מלווה מקרוב את "המהפכה השקטה" בחברה הדתית, ומתארת את השיח המתפתח בתוך המשפחה ובמסגרות החינוך הדתיות, ומאפשר לנערים והנערות להתבגר בטבעיות, בבריאות נפש וגוף. ברור שהמלאכה עוד רבה, אך היא נעשית, והפירות רבים ומבורכים.

הנקודה המרכזית והחשובה שהוצגה הייתה הקושי של הורים לקיים שיח פתוח בנושאים אלו עם ילדיהם. הטענה העולה מהכתבה היא ששיח פתוח כזה יהווה תשובה לקושי שחווים נערים ונערות דתיים, בשלבי התבגרותם השונים, ובראשית הקשר הזוגי.

ברצוני להוסיף ולהאיר כמה נקודות מבט, על נקודה זו. ראשית, השאלה המשמעותית היא, מה הוא מקור הקושי של ההורים? מדוע קשה לאב לדבר עם בנו? מדוע אם מחביאה את עדי הבדיקה שלה? מדוע מדריכת כלה דוחה את הדיבור על ליל כלולות למפגש האחרון? מדוע מעט רבנים משוחחים עם תלמידיהם בפתיחות מרשימה כל כך כמו הרב בר-דוד? להבנתי הסיבה העיקרית לכך היא, הקושי שלנו, המבוגרים, לשוחח על כך בינינו לבין עצמנו. הקושי שלנו להכיל ולהחיל את המיניות ואת עצמתו של היצר המיני, בעולמנו האישי והתורני. האתגר העיקרי כרגע הוא לא השיח עם המתבגרים, אלא השיח שלנו עם עצמינו, המפגש של אשה עם עצמה, המפגש של גבר עם המיניות שלו, והשיח בין בני הזוג על הקשר האינטימי שלהם. הדיבור והשיחה בין הורים לילדים חשוב מאוד, אך יש מצבים בהם הוא עלול לבלבל. אם הדיבור עם הילד בא ללא תהליכי שיחה פנימיים של ההורים עם עצמם, אז נוצרת סתירה בחוויה של הילד סביב הנושא המדובר.

בכתבה מציינת דפנה פלר שעיקר המסרים עוברים אל הילד דרך ה "התייחסות הלא מילולית" אל הנושאים והאיברים האינטימיים, לכן אשתהה רגע במרחב זה. המרחב הלא מילולי שבבית מוזן בעיקר מהמרחב הפנימי – רגשי של ההורים. האופן שבו הם חווים את עצמם ואת החיים, הקשר של כל הורה עם עצמו, והקשר והחיבור ביניהם. כאשר אנו רוצים לתת לעצמנו ולילדינו תשובת עומק אנחנו צריכים לפנות לשם. אל עצמינו, אל תוככי נפשנו אנו. ללוות את עצמינו יותר מקרוב במסע ההיכרות שלנו את המיניות היהודית, היונקת מערכי החיים של התורה. להעיז לנכוח באמת במסע הזה, לחוות אותו, להרגיש אותו, ללמוד את עצמינו בו. לחוות את מערכות היחסים המיוחדות שנוצרות בין מיניות וקדושה, מיניות והלכה. מתוך החוויה, לאט ובהדרגה לבנות לעצמנו את תפיסת עולמנו בנושאים הללו. זאת נתינה מאוד גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמינו וזו הנתינה אולי הכי משמעותית שאנחנו יכולים לתת לילדינו.

נקודה נוספת שצריך לשים לב אליה היא, של מי הצורך בשיחה אינטימית? באיזו מידה יש להורה צורך בשיחה, ובאיזה מידה יש לילד או לילדה צורך בשיחה אינטימית. אולי הילד יעדיף סוג אחר של מפגש. אני זוכרת מאוד את אותו יום מיוחד. זכור לי מאוד החיבוק של אמא שלי, זכור לי המגע של השמלה הירוקה שלה, זכור לי הליטוף של אבא שלי, זכורה לי ארוחת הערב החגיגית, וזכורים לי ההסברים הענייניים והנקודתיים של אמא שלי. לא הייתי זקוקה ליותר מזה, לא הייתי זקוקה לשיחה אינטימית, הפוך, אני חושבת שכזו הייתה מבלבלת אותי. באופן הזה הורי היו נוכחים איתי, ויחד עם זאת שמרו על השדה האישי שלי מוגן. יחד עם התוודעות של נער ונערה אל עולמם המיני הם בעצם גם מתוודעים לעולמם האינטימי של הוריהם כזוג. נכון, הם לא יודעים מה בדיוק קורה, אבל הם עלולים לחות זאת כך. לכל ילד (וילד הוא כל מי שיש לו או היו לו הורים) בכל חברה, יש צורך חיוני לחוש שיש להוריו עולם עלום שסגור בפניו, שהם קשורים אחד לשני בכל מיני אופנים ומימדים, ללא קשר אליו. כאשר אם מדברת עם ביתה על חיי אישות לקראת החתונה היא צריכה לקחת בחשבון שביתה יכולה לחוות זאת כאילו אמה פתחה בפניה את חדר המיטות . יכול להיות שהבת תקבל יותר ידיעות והכוונה כתוצאה מהשיחה, אך העמדה הרגשית בעיקר הלא מודעת של הבת , כלפי המיניות המוצנעת שלה עלולה להיפגע. אני יכולה להזדהות עם הצורך ההורי ללוות במקומות משמעותיים אלו, אך אני חוששת מאי השמירה על הצורך הילדי הראשוני והבסיסי הזה.

חוסר הדיבור שהודגש בכתבה הוא מצב לא שלם אך עדיין הוא עונה על צרכים אמתיים של הורים וילדים. יש לעשות אבחנה בין האופן שבו מלווים ההורים את ילדיהם בתקופת ההתבגרות, לבין הליווי ההורי סביב החתונה וההכנה לחיי אישות.. בשנות ההתבגרות הראשונות חסרים מאוד לנער והנערה הכלים להשקיט ולאזן את עצמם במפגש עם החוויות החדשות, ולכן להורים מקום נרחב יותר בנתינת הסביבה הרגשית המתאימה – במידה שזה מתאפשר בשלב מורכב זה. לעומת זה לקראת החתונה ילדיהם בוגרים יותר בד"כ, והם לומדים להכיל את הגילויים שלהם על עצמם ועל החיים. שם נכון יותר בעיני לאפשר לילד- המבוגר להתחיל ולבנות את עולמו הפנימי והזוגי באופן עצמאי מתוך שיח עם החומרים שספג בבית הוריו. ההורים ינכחו שם בפתיחות, אך פתיחות יותר משהיא נושאי שיחה היא עמדה רגשית כלפי החיים. אם ילד רואה בהוריו כתובת להתייעצות זה בסדר, אבל זה לא הכרחי, כי את העמדה הפנימית הוא קיבל מהוריו, וכך הוא ימצא בהדרגה את נתיבו האישי והאינטימי. באופן זה הורה מעביר לילדיו את ההבנה הפנימית שהמיניות היא נפלאה היא מלאת חיים, ויחד עם זאת היא צנועה, מוצנעת, סודית, ומסתורית.

מצד אחד אנחנו מבקשים יחס פתוח ובריא, מצד שני אנחנו מאמינים בצניעות ובמוצנעות של עולם זה. לכן עבודת מדריכי החתנים והכלות היא חשובה, וטוב יהיה אם תתפתח הספרות התורנית בתחום, וירבו אנשי המקצוע והדרכה שיונקים את תפיסותיהם מהמפגש בין תורה לחיים. כי דווקא בתחום חיי האישות דומני שההורים אינם צריכים להיות הכתובת העיקרית. אסתר פרל היא יהודיה החיה בארה"ב בהקדמה לספרה "אינטליגנציה ארוטית" היא כותבת: "הורי היו ניצולי מחנות ריכוז נאציים. במשך כמה שנים הם עמדו יום, יום פנים אל פנים מול המוות. אבי ואימי נותרו השרידים היחידים של משפחותיהם. הם יצאו מן ההתנסות הזו ורצו להתנפל על החיים במלוא הכוח ולנצל כל יום במלואו. שניהם חשו כמי שזכו במתנה ייחודית, לחיות את חייהם מחדש. לדעתי הורי היו יוצאי דופן הם לא רצו רק לשרוד, הם רצו להתחיות. היה להם צימאון לחיים הם ששו לקראת חוויות חגיגיות ואהבו לבלות. הם טיפחו את ההנאה. אין לי שמץ של מושג על חיי המין שלהם פרט לכך שהולידו שני ילדים, את אחי ואותי, אבל על פי האופן שבו חיו חשתי שהבינו הבנה עמוקה את הארוטיות. אף כי יש לי ספק אם הכירו בכלל את המילה הזאת הם גילמו את משמעותה המיסטית כתכונה של חיוניות, כנתיב את החופש."

האתגרים שעומדים בפנינו כהורים ומחנכים באוהלה של תורה הם גדולים ועמוקים, אנחנו רוצים ללמוד לדבר עם עצמינו בפתיחות ובצניעות, מתוך חיבור עמוק אל הקודש, ובתוך המרחב ההלכתי, אנחנו רוצים למצוא את האופן והמידה המתאימה לדבר על כך עם ילדינו. אך יותר מהכול אני חשה את הצורך לתת לעצמנו את עומק התפיסה התורנית ביחס למימד החיים היצרי. גילוי זה איננו רק רעיון או תובנה, זוהי תודעת חיים הכרתית, חווית חיים קיומית, מלאה, המאפשרת לחיים לחיות, לחיים להתהוות, שאוספת ומחבקת את כל החלקים האנושיים-אלוקיים שלנו וחווה אותם כמכלול שלם וטוב. ולא עלינו המלאכה לגמור, ולא בני חורין אנו להבטל ממנה.

אחינעם בן גיגי נשואה, אמא לשלוש בנות, מדריכת כלות ומנחה סדנאות לימוד לנשים לתגובות ahinoambg@gmail.com  בוגרת הקורס להכשרת מורים ליוגה אינטגרטיבית

לאתר של "אור הלבנה" – www.or-halevana.co.il

Call Now Buttonלחצו כאן להתקשרות