הקושות הן פרדיגמה או מודל, המארגן תופעות לכדי סדר – אנו זקוקים לסדר בכדי לארגן לעצמנו את המציאות בעולם. המודל מופיע בטייטריה אופנישד שסופר לפני כ- 2800 שנה.

המודל מפרה אותנו גם היום ועוזר לנו להתבונן בחיינו, להבין מי אנחנו ומה מרכיב אותנו ומתוך כך אנו יכולים לטפח כלים לאיכות חיים.

אני יכולה להסתכל על עצמי כחומר (ana-maya kosa) – הדבר הזה שמקורו הוא אוכל, השרירים, הרצועות, הגידים – כל החומרה כולה. זוהי רק נקודת מבט אחת על עצמי. בתוך החומר הזה ישנה חיות/ויטאליות – אנרגית החיים, הפראנה (prana-maya kosa). הפראנה נמצאת בכל תא ותא. בכל תא יש חילוף חומרים, האוכל הופך לאנרגיה מזינה המאפשרת את כל תהליכי הגוף. אפשר לראות את ה-anamaya kosa כאנטומיה ואת pranamaya kosa כפיזיולוגיה. לפראנה יש גם היבטים שאינם מקבלים ביטוי ברפואה הקונבנציונאלית כמו הצ'אקרות, הנאדים, הוואיו. במערב ישנה חלוקה בין מדעי הטבע – ביולוגיה, אנטומיה וכו', לבין מדעי הנפש – הפסיכולוגיה.

ההיבט השלישי, ה-mano-maya kosa הוא הפסיכולוגיה האישית, ההנחות המקדימות שהתעצבו בתוכנו, הרגשות, ההעדפות והסלידות, מאגרי הזיכרונות, החוויות המכוננות, הטראומות, השאיפות, הפרסונה, האישיות הפרטית. כאשר אירוע רגשי קורה לנו הוא מתרחש ברובד זה, במאנאס.

רובד נוסף בהווייתנו הוא ה-נ'יאנה-מאיה קושה. בנ'יאנה היכולת להתבונן על חיינו ללא שיפוט וללא מעורבות. בה התבונה העמוקה וידע הסוד ( (gnosisולה היכולת להתבונן על הדברים בראיה רחבה, להיות צופה נוכח שאינו מעורב. לנ'יאנה איכויות של אהבה וחמלה, אהבה זו היא איננה אמוציה, אלא תדר של אהבה תמימה וטהורה שאינה תלויה בדבר. אהבה ללא שניות של סובייקט ואובייקט, ללא צורך בפידבק, הנ'יאנה מכילה את המוסר, הנדיבות, החמלה… היא מביאה לאננדה, להרגשת שמחה, נחת רוח ואושר. המאנאס הוא הנפש הפרטית עם מאגרי הזיכרון והקארמות, לכן ראייתו מצומצמת, בו מתקיימים העדפות וסלידות, קנאה, עלבון, כעס ומניפולציות של הישרדות. הנ'יאנה, לעומתו, היא התבונה האוניברסאלית, היכולת להתבונן בחמלה במאנאס שנעלב, היכולת להתבונן במניפולציות שעושה המאנאס, ללא הביקורתיות שהמאנאס עצמו מלא בה כלפי עצמו, היא מזמינה לתהליך של צמיחה וריפוי.

אולי ניתן לומר כי בגלל החוויות שאגורות במאנאס, נוצרה התפיסה שיצר האדם רע מנעוריו, ומי שמזהה עצמו עם הנ'יאנה, יודע שיצר האדם טוב מנעוריו.

אנחנו ערבוב, תמהיל, סמיוגה של שני אלו ולכן אנחנו גם מאמינים באוטופיה, נדיבות חסד וצדק וגם חיים בעולם מלא כאב.

מרבית האנשים מזהים עצמם עם המאנאס ולא מאפשרים לעצמם לחוות את עצמם כתבונה עמוקה. לכולנו האפשרות לעצור ולהתבונן, להתחבר לרוחניות שבנו, לעבור תהליך של ריפוי הנפש מפצעים ומהנחות מקדימות, שמצמצמות את חוויית עצמנו כתבונה עמוקה.

עם הבנת המודל הזה אנו יכולות לשנות את השפה – במקום לומר 'אני עצלה' אני יכולה לומר 'במאנאס שלי יש כרגע עצלות' ולהגדיר את האני כתבונה המתבוננת בנפש. היוגה היא מסע לריפוי, עידון והתמרת המאנאס. אני יצור תבוני שיש לו גם סיפור אישי, כיוון שאני בת תמותה. ברגע שאנו מגדירים את עצמנו באופן זה, החיים נעשים פשוטים יותר, משתחררת המון אנרגיה. הנ'יאנה מתבוננת ותמיד יכולה לבחור אחרת, לשנות. ביחסים מול אנשים הנ'יאנה שבה האחדות, יודעת שאני צריכה לעיתים גם גבולות ונפרדות. האחד השלם הזה הוא איננו פשטני אלא מורכבות המכילה את הריבוי והקטבים.

באפשרותנו לעגן את עצמנו בנ'יאנה – מקום מושבן של החמלה, האינטואיציה, היכולת להפריד ולארגן, היכולת לאהוב את עצמנו. אולי כאשר נעגן עצמנו בנ'יאנה, נוכל להביא את תשומת הלב לרגעים של ה-אננדה (ananda-maya kosa) – מנה של אושר, שביעות רצון, שמחה שלא תלויה בדבר, שקט, רווחה, אורך רוח, שלווה, פיוס, קבלה, התרחבות הלב, הסכמה פנימית. האננדה היא כל הזמן – כאן ועכשיו. כל זמן שאני שואפת או רוצה להיות מאושרת, אני בקונפליקט – אני בחוסר או בצמא. אנו יכולים לחוות אושר בנ'יאנה ואז המאנאס יתערב וירצה מזה עוד. השקט יכול לבוא נוכח ההבחנה בכאב הלב וקבלה שלו, ללא מאבק. ההבנה כי הכאב הוא חלק אינטגרלי לחיים ואפילו חלק המוסיף משמעות לחיים שלנו היא כבר צעד גדול. האושר הוא יכולת ההכלה של תחושותינו, מבלי להדוף אותן. אולי יש הרבה צבעים לאושר, רגעי חסד שונים.

בטייטריה-אופנישד, המורה הרוחני ורונה הוא הדמות שחווה את מה שהתלמיד בריגו מבקש. במערכת היחסים הזאת המורה אינו מטיף מוסר, אלא שולח את תלמידו למסע ומחכה לו. ההתבוננות בפני המורה כל פעם נותנת לתלמיד להרגיש שזה עוד לא זה, הוא טרם הגיע לתשובה. לבסוף, התלמיד והמורה מביטים זה בזה ונספגים זה לזה, יש ביניהם אינטגרציה, אין ביניהם עוד הבדל. ניתן לראות בכך דיאלוג בין שני חלקי הנפש – החלק הצמא והמחפש לעומת החלק היודע. המסע מגיע לסיומו כאשר שני חלקים אלו נפגשים לכדי אינטגרציה. המפגש ביניהם מבטל את הניגודים ומביא לאחדות. בהמשך יכולים לעלות שוב חיפושים ושאלות, אך כאשר יש מישהו יציב בפנים היציאה והחזרה פנימה היא בטוחה. לאט, לאט רגעי האיחוד הולכים ומתארכים. זהו מסע אופטימי של גאולה, סוף-טוב. ככל שהחיבור הזה חזק בין החלק השואל לחלק היודע, הדברים זורמים בפחות מאמץ. הדברים קורים ואנו יכולים פשוט להתבונן ולהוקיר תודה.

המודל הזה הופך את התרגול למסע רוחני. אנו לא נשארים רק באנה-מאיה – הגוף. בהאטה יוגה האושר הוא בגוף ושל הגוף, ולא אושר נפרד מהגוף. כשאנחנו מתרגלים יוגה, בכל מקום שאין כאב יש אושר, אך אנו בנתק מחוויית האושר בגלל תפיסה שאושר הוא משהו נשגב. אנו יכולים לבנות את מערכות היחסים הפנימיות הללו – היכולת להכיל, היכולת להיות בדיאלוג, לרפא. זה לא תהליך פשטני, יש פה חיפוש אחר משמעות, צורך של הנפש. ללא משמעות אנו יכולים ליפול לדיכאון. הכאב של חוסר המשמעות גם הוא מקורו בנפש, הנ'יאנה  מובילה אותנו למסע רוחני. הנ'יאנה זקוקה להמון חמלה בכדי להוליך את הנפש. זהו מסע בו המורה נמצא שם בכל פעם שהתלמיד חוזר. היוגה יכולה להיות מסע שיפגיש אותנו עם המבט האוהב והחומל. החיפוש אחרי גאולה הופך אותנו פגיעים ויש מורים שמנצלים צמא של אנשים לגאולה, למשמעות, לאהבה. מערכת היחסים בין המורה לתלמיד צריכה להיות כזו של זיקה, בה יש זכות ומחויבות, שלא יהיה ניצול לרעה.

הקושות יכולות להיות סולם להבשלה. זהו תהליך שיש בו כל הזמן הבשלה ועידון, יכולות חדשות משהו באנמאיה קושה הופך לזורם יותר, האנרגיה זורמת יותר.

אנו יכולות לחפש בתוכנו את החלק שכבר יודע, שכבר מצא לקיים מערכת יחסים עם החלק שבנו שמלא שאלות, ענות, ספקות וחיפוש. אנחנו לא או מחפשות וצמאות או יודעות – ישנו דיאלוג בין שני חלקים אלו, וישנם רגעי חסד של ידיעה ושל הסכמה ופיוס. ההנחה הפנימית שעלינו להיאבק או לברוח היא של המאנאס, הנ'יאנה לעומתו יכולה להציע לנו לחקור את הגבול. המוח והנפש מלאים בהנחות מקדימות והחיים קורים בתוך קורי המחשבה הללו. הנ'יאנה מציעה הנחה מקדימה חדשה. ניתן להיווכח בכך גם באמצעות תרגול הגוף, כאשר הנ'יאנה ערנית ומתמסרת. הנ'יאנה יכולה לטפח את הוקרת התודה, כזו שהיא איננה ממקום של 'לא מגיע לי' או 'מגיע לי הכל', אלא התמסרות חוקרת ומתבוננת ב"כאן ועכשיו" כך הנ'יאנה מטפחת את האמון בעולם.

imagesHNYZNAJ0

Call Now Buttonלחצו כאן להתקשרות