בין סהרה לסהסררה
ציפי נגב, מאי 2004
נכתב כתשובה לשאלה, איזו "יוגה" אני מתרגלת.
על המזרון. 1,80X0.60 מ' של פלסטיק תכלת סינטטי. תרגול בוקר. מסע. הזדמנות למפגש בין המקומות המוכרים של הגוף והנפש לבין הבלתי נודע. בתוך התהליך יש לפעמים רגע של חסד בו נקרע צוהר הזמן להיות מרחב. הייתי שם ברגע ההוא, נוכחת כשהדעת לא מוסחת. הייתי והווייתי. זו הייתה אחת מאותן תובנות קטנות המרחיבות את המימדים השונים של החומר, נוגעת בשולי נקטר שמימי נוטף בזרזיף מעודן אל גוף נימוח באדוות של מתיקות מתפשטת בין עצמות, שרירים ועור. הבטן הייתה ריקה, כמעט קוסמוס ומלואו ובית החזה פעם בריתמוס עדין, האם-סו. המצח והלחיים השילו מעליהם שרידים של שואת אבי ומרקמים של פחד- ירושת אימי. הפה שחרר פרסונות וחייך אל נצנוץ בעיניים. הייתי שם בפנים- בחוץ. צופה-הווה- נוכחת.
הנשימה ממשיכה להיפתח עכשיו כשהמילים נובעות. דוק של חמלה, רטט של הכרת תודה וקרקורים של בטן משתחררת (כמעט לבלי הכיל). אני כאן עם הדף ועם המחשבה שאני מדברת אליכם כשתקראו.
מספר ימים אחרי, בעודי יושבת ומודטת, נפתחה הבנה נוספת גם היא נוטפת צוף ועונג. ראיתי בעיני רוחי את פרח הלוטוס של אלף העלים, הכתר, והבנתי שכל הבנה קטנה, כל תובנה פותחת עלה באלף העלים. הראיה נעשית צלולה יותר. והעונג. השתקעות נוספת אל הפנים. ושם בתוך ההווה צפה פתאום, מ"שום מקום" השושנה האדומה של הנסיך הקטן. היחידה, המיוחדת שאין בלתה, המפונקת, היהירה, המשעבדת את האוהב בגחמות וגינונים. ראיתי אותה בודדה ומנוכרת מתחת לפעמון הזכוכית. ראיתי אותה בסירוב מול גן השושנים, שומרת על מה שאנו היוגים קוראים בז'רגון, "האגו".
והבנתי (שימו לב, זה סיפור עם מוסר השכל) שאנו יכולים לבחור להיות שושנה מיוחדת בספור הזוי מהסהרה או להיות עלה בפרח הלוטוס של הסהסררה.
ושוב חיוך ואפילו בטן רוטטת בצחוקים. והמבט קלט מייד את האויבים המסתערים, מזיקים קוטלים, טפילים, גרורות ועשבים שוטים (יצירים של ההכרה מבחוץ ומבפנים), כמעט היו שם לעג והתנשאות, כמעט מערך של חיסולים, כמעט עלה נבל מושך איתו עלים. ושוב חיוך רחב ושוב בחירה ושוב עומקים של הבנות ושוב עלים. יש שם אלף עלים!!!
וכל עלה רוטט, מזמין עלים, נוכחותו מגרה אויבים. אני מנסה להתחבר ל"יודע את השדה", ליודע את העלה, ל"בעל אלף הפנים", לבנות מערכת יחסים, להיות "יודעת", לדעת. ועוד טיפת נקטר, הפעם היא פוגשת פצע לא פתור, יש קושי להכיל את העונג ואת הכאב. דפוס ישן צף, עלוקה מוכרת (אני כמעט בתוך המקרר), ועוד חיוך, השתוקקות, נשימה, וכך…. בין המזרון לבין החיים, בין ההווה לכל העברים והעתידים המזומנים, מרפה להיות עלה של לוטוס בן אלף עלים.