יוגה בראי תיאורית הרכבות האנטומיות/ לוטם סייג

    רכבות אנטומיות: עיקרי הגישה

תיאורית הרכבות האנטומיות פותחה על ידי תומאס מאיירס (Thomas W .Myers), שחקר במשך שנים רבות גוף ותנועה, והיה תלמידם הישיר של ד"ר אידה רולף, משה פלדנקרייז ובאקמינסטר פולר. כל הנ"ל פורצי דרך ומפתחי שיטות להבנת תנועה, יציבה ומבנה.

מאיירס טוען שיש ללמוד ולהבין את האנטומיה בפרספקטיבה של מערכות שלמות ורצופות מכף רגל עד ראש. גישה זו שונה במהותה מהדרך בה נחקרה ותועדה אנטומיה לאורך ההיסטוריה המערבית. חוקרי גוף האדם דוגמת ליאונרדו דה וינצ'י, ניתחו גופות, חתכו והפרידו בין האיברים השונים על מנת למפות ולהכיר את מבנה הגוף. הנ"ל חולק ליחידות שריר, עצם, כלי דם, איברים פנימיים… ואילו רקמות החיבור, העוטפות כל אחת מאותן יחידות, נחשבו ל"חומר מת", כמו קליפה שיש להסיר על מנת להגיע אל העיקר- השריר או האיבר הנצפה.באותו הלך רוח הובנה גם התנועה של הגוף, וכך נהוג ללמדה בכל שיעור אנטומיה עד היום: מתבוננים בשריר בודד, משננים את שמו ובוחנים לאילו עצמות הוא מתחבר ואיזה פעולה הוא עושה.

הנה למשל תמונה קלאסית מספר אנטומיה:שריר הזרוע Biceps)). מופיעים חיבורי השריר לעצם הגורמים לתנועה של קירוב האמה לזרוע, כלומר כיפוף (flexion) המרפק.

התמונה משקפת חשיבה לינארית, של סיבה ותוצאה, שמספקת הסבר בסיסי למכניזם של פעולת השריר, אך היא רחוקה מלהיות הבנה מלאה את תנועתו המורכבת של הגוף.

"אם אתה בועט בכדור, הדרך המעניינת ביותר שתוכל לנתח את התוצאה היא במושגים של חוקים מכאניים של כוח ותנועה. מקדמי התאוצה, כוח המשיכה והחיכוך, מספיקים בשביל לקבוע את תוצאות הבעיטה שלך ואת מקום עצירת הכדור (…) אך אם אתה בועט בכלב גדול, ניתוח מכאני של וקטוריםוכוחות לא יהיה מובהק כמו תגובת הכלב כייצור שלם."[1]

זוהי השוואה מעט בוטה ואלימה של מאיירס- אך המסר ברור. בגוף החי, בשונה מניתוח גופה, השריר לא מתקיים במנותק מכלי דם, עצבים ורקמות חיבור- המכוּנות פָאשֽיָה- העוטפות ומחברות אותו לשרירים נוספים. למעשה, אם נתבונן על הגוף מבלי לפרק ולחתוך אותו, נגלה ששריר יחיד לעולם אינו פועל לבדו. בכל תנועה, ולו הזעירה ביותר, ישנה מערכת שלמה של רקמות שנעות באופן יחסי זו לזו. מאיירס חקר ומיפה את החיבורים הפאשיילים הקושרים בין השרירים ויוצרים רצפים ארוכים של רקמות, ולהם קרא רכבות אנטומיות. הבנת הגוף דרך תיאוריה זו משליכה הן על דרכי אבחון וטיפול בפציעות ובבעיות יציבה והן על תרגול טכניקות תנועה שונות, כפי שאפרט בהמשך.

ניתן לייחס את השינוי בגישה לחקר האנטומיה, למגמה רחבה יותר שהתחוללה במדע במאה ה20- החל מתורת היחסות של איינשטיין, כלה בפיתוח הפסיכולוגיה על ידי פרויד ועד לפיסיקה גרעינית. העולם המערבי התחיל לחשוב בשפה של יחסיות ומערכות יחסיםמורכבות, ולא רק במושגים של סיבה ותוצאה. מאיירס מציג חיזוקים מדעיים לתיאוריה שלו דרך תורת האמבריולוגיה, המתארת את התפתחות העובר החל משלב הביצית המופרית ואת שלבי חלוקת התאים והתמיינותם. הוא מראה כיצד מתפתח הגוף משלושה תאי יסוד, שכל אחד מהם מתחלק ובונה מערכות אחרות: השלד, השרירים, הפאשיה והדם- מסוג אחד של תאים, מערכת העיכול והאיברים הפנימיים- מסוג שני, העצבים, המוח והעור- מסוג שלישי. כל מערכת מתפתחת תחילה בצורת צינור, והצינורות הללו מקיפים זה את זה ומתהווים להיות המבנה האנכי של הגוף (צינור החוליות והגולגולת, שבתוכו עובר חוט השדרה והמוח, צינור העיכול שעובר בתור כלוב הצלעות ואגן, צינור העור העוטף את כל אלו יחד). קצרה היריעה מלתאר בהרחבה את כל התיאוריה המרתקת הזו, אך בסיכומו של דבר: השורה התחתונה היא שאנחנו מחוברים! כלומר שאיברי גופנו לא נוצרו כיחידות נפרדות אלא התמיינו מתוך מקור ראשוני אחד. ועל כן יש יסוד לטענה שקיימים קשרים מבניים-התפתחותיים לאורך הציר האנכי של הגוף, ושלחיבורים הללו יש אופי של צינור: עוטפים, מכילים ומוליכים אנרגיה ואינפורמציה.

כיוון שעבודה זו מציעה להתבונן בקשר שבין כל אלו ליוגה, אצא כעת מנקודת המבט המדעית- המערבית, ואכנס לעולם הפילוסופי ולפיזיולוגיה האזוטרית של היוגה. אני מוצאת שיש מן המשותף בין השניים, אמנם לא ברמת המיקרוסקופ, אבל כן בגישה ההוליסטית. היוגה, כמו תורות אחרות מן המזרח, מתייחסת לאדם כמכלול שלם- גוף, נפש, רוח- והיא מקיפה הן את הצדדים האמוניים והמיסטיים, הן את אורחות החיים ופעולות היומיום. בכתבים העתיקים של היוגה מופיע רעיון השלמות, החיבור והאחדות של כל רבדי הקיום. הכתב העתיק אִישָה אוּפָנִישָד עוסק במושג המסתורי "פוּרֽנָה" והוא נפתח בשיר הבא:

Om
Purnamadah Purnamidam
Purnat Purnamudachyate
Purnasya Purnamadaya
Purnameva Vashishyate
Om shanti, shanti, shanti

ישנם פירושים רבים למילה פורנה: מלא, שלם, אינסופי, מושלם, מוחלט, מציאות וברהמן.זהו אחד התרגומים האפשריים לשיר:

Om.
That is the whole, this is the whole;
from the whole, the whole becomes manifest;
taking away the whole from the whole,
the whole remains.
Om. Peace! Peace! Peace!

קשה לי לתפוס את המשמעות העמוקה של הטקסט ובוודאי קשה להסבירו. אולי התירגולים הרבים: תרגול אסאנות ותרגילי נשימה, מדיטציה וסיגופים למיניהם- פותחו כולם על מנת להכשיר את המכלול הזה שנקרא "עצמי" לתפוס את המשמעות העמוקה של אותו "שלם".

טקסט אחר שמדבר באופן ספציפי יותר על החיבורים וההקשרים בין הגוף למיינד הוא סוטרות היוגה של פטנג'לי.  בפרק השלישי מתאר החכם פטנג'לי את הדרך למקד את התודעה באובייקט אחד (סאמיימה) ואת השלכותיו של תרגול זה:

"באמצעות אימון במשמעת הפנימית המשולשת על המרכז הנפשי הנמצא בטבור (מניפורה צ'קרה), משיגים ידיעה של פיזיולוגיית הגוף"  (3.29)

"באמצעות אימון במשמעת המשולשת על מעמקי הגרון (וישודהה צ'קרה), משיגים שחרור מרעב ומצמא." (3.30)

"באמצעות אימון במשמעת המשולשת על הקורמה נאדי[2], משיגים יציבות של הגוף וההכרה." (3.31)[3]

כלומר, הפילוסופיה היוגית מתייחסת לגוף הפיזי והמנטלי, על צרכיו, יכולותיו וידיעותיו כמערכת אחת מחוברת המקיימת קשרי גומלין. 

בתיאור הרכבות האנטומיות והפאשיה, מתייחס מאיירס בעיקר להשפעות ולקשרים הפיזיולוגים בגוף, אך כחוקר תנועה הוא יוצא מתוך הנחה כללית שיש להתייחס ולהבין את האדם באופן רחב והוליסטי יותר מאשר אוסף איברים.

"למרות שרעיון הרכבות האנטומיות הוא רק פרט קטן מתמונה רחבה יותר של ההתפתחות האנושית דרך תנועה, הבנה של רשת הפאשיה ואיזון הערוצים המיופאשילים תורמת לתחושה הפנימית של עצמנו כיצורים אינטגרטיביים."  [4]

מהי פאשיה?

פאשיה (fascia)היא רקמת חיבור, והמושג מיופאשיה (myofascia) מתייחס באופן ספציפי לרקמת החיבור שעוטפת את השרירים. הפאשיה נמצאת לכל אורך ועומק הגוף, וכמו ניילון נצמד היא עוטפת ומייצבת כל רקמה אחרת בגוף. ניתן להשוות אותה לחומר הלבן שיש בתוך אשכולית: הוא נמצא במעטפת החיצונית של הפרי- ממש מתחת לקליפה, הוא עוטף כל פלח ופלח בנפרד, ואם מתבוננים מקרוב- רואים שגם לכל בקבוקון יש קרום דקיק. באופן דומה, גם הפאשיה מצויה כשכבה חיצונית מתחת לפני עור, בשכבה "האמצעית"- עוטפת קבוצות של שרירים ואיברים אחרים, והכי בעומק- עוטפת בנפרד כל שריר, עצם, כלי דם ולמעשה כל איבר בגוף.

הפאשיה עשויה מסיבי קולוגן, אלסטין ורטיקולין- כל אלו בנויים מסוגי חלבון המעניק להם את צבעם הלבן. בין הסיבים ישנו נוזל- Ground Substance שמו- היכול לשנות את מרקמו בהתאם לצרכים. למשל במקומות הדורשים יותר הגנה הוא נהייה צמיגי יותר, כמו מרקם ג'לי. הסיבים מסועפים ורב- כיווניים, וביחד עם הנוזל הן יוצרים מעיין סביבה ספוגית שדרכה יכולים לעבור עצבים, כלי דם ומרכיבים נוספים הנמצאים במרחב הבין תאי. "סביבה" זו נקראת ECM (Extracelluler Matrix).

 

פאשיה בצילומי מיקרוסקופ: סיבי קולוגן רב כיווניים.

 

כפי שציינתי בפרק הקודם, בעבר לא ייחסו לפאשיה כל חשיבות מלבד היותה "קליפה" שהיה נוח לחתוך על מנת להתבונן באיברים השונים. כיום לעומת זאת, ידוע שיש לפאשיה מספר תפקידים חשובים. ראשית, היא שומרת על ייצוב ואחזקת מבנה הגוף כולו. זאת על ידי תמיכה מכאנית שמסייעת לשמור על הלכידות של כל איבר, וכן על ידי קשירת החלקים השונים יחד, בדומה לדבק / מלט / חוטים המחברים את המרכיבים השונים ליצירת השלם.

תפקיד חשוב נוסף, הוא שהפאשיה מעניקה לגוף גם את יכולת התנועה. בעוד שסיבי הקולוגן (המרכיב הדומיננטי בפאשיה) הם בעלי תכונות של חוזק ויציבות, סיבי האלסטין- כשמם כן הם- גמישים יותר ומאפשרים תנועה. כמו כן, הנוזל המקיף אותם מאפשר את תנועת הסיבים בתוכו. זאת ועוד, המנתח הצרפתי ז'אן קלוד גומברט (Gumberteau), שצילם רקמות חיות בזמן ניתוח כף יד, גילה ששכבות הפאשיה מחליקות זו על גבי זו בזמן הנעת היד. בין הרקמות ישנו נוזל המכיל בועות מיקרוסקופיות המחליקות, מתחברות ונפרדות בדומה לבועות סבון, ומאפשרות חיכוך חלק וקל בין החלקים הנעים- למשל שריר וגיד.  זה היה גילוי מהפכני כיוון שעד אז חקרו את הפאשיה רק על גופות, שבהן הרקמות היו כבר יבשות במידה מסוימת ועל כן דבוקות זו לזו. כפי שהמנגנון נצפה בצילומי כף יד- כך נכון הדבר בכל מקום בגוף: בין העור לשכבה התת עורית, בין עצם לשריר, בין שריר לשריר הסמוך לו וכיו"ב – רקמות חיבור מחליקות זו על גבי זה כדי לאפשר תנועה.

לסיכום, הפאשיה אחראית הן על יציבות הגוף והן על גמישותו ותנועתו, ובתרגום חופשי לשפת היוגה: סטהירה סוקם! המעצב והמתמטיקאי בקמינסטר פולר (R. Buckminster Fuller) פיתח תורה של מבנים גיאומטריים תלת ממדיים שאותה כינה Tensegrity, ויצר מודלים שממחישים את העיקרון של יציבות+ מוביליות באופן בהיר ומעורר השראה.

להלן כמה דגמים הבנויים מפיסות עץ ומגומיות. מבנים אלו יכולים לשנות צורה כאשר מפעילים עליהם לחץ או כוח כלשהו, אך הודות למתח שנשמר בתוך המערכת הם חוזרים לצורתם המקורית לאחר שהלחץ מופסק.

 תפקיד נוסף ומרתק של הפאשיה הוא היכולת לאחסן ולהעביר מידע לאורך הגוף. הדבר ניכר במיוחד כשיש מתח או פציעה במקום כלשהו בגוף. במקרה כזה הנוזל שבין הסיבים יעשה סמיך יותר, ואם האדם ימנע מהנעת האזור בגלל כאב, יתכנו הידבקויות של רקמות הפאשיה, אשר ישפיעו ויחוללו שינויים לאורך כל "הרכבת האנטומית" שקשורה לאזור הפגוע. לכן, יתכן שהידבקות פאשיה באזור הגב התחתון למשל, יגרום לכאב או נוקשות באחורי הראש (כיוון ששני האזורים מחוברים ברכבת האנטומית של הציר האחורי השטחי-  כפי שאתאר בהמשך).  עם זאת, חשוב להבהיר שהחיבורים לאורך הרכבת האנטומית פועלים כל הזמן, ולא רק במצבי פציעה, ומעבירים מידע בדבר המתח המכאני הדרוש לביצוע פעולה כלשהי. בשלב מתקדם יותר של מחקרו, טוען מאיירס שלפאשיה יש גם יכולת לאכסן רגשות וחוויות טראומטיות, ושניתן דרך טיפול במגע לשחרר לא רק הידבקויות פאשייליות, אלא גם מטענים רגשיים. 

עולם הפאשיה רחב ומרתק ובוודאי לא אצליח להקיף את כולו בעבודה זו, הוא מזמין מחקר של שנים שכולל התנסות לצד תיאוריה, ושילוב של תחומי ידע שונים: פיזיולוגיה ופיזיותרפיה, פסיכולוגיה ופסיכותרפיה, וטכניקות של טיפול במגע ובתנועה.

 

כיצד לזהות רכבת אנטומית?

רכבת אנטומית היא מערכת שלמה ומחוברת של רקמות רכות- שרירים, גידים ופאשיה (מאיירס מציע לא להבדיל ביניהן) העוברים לאורך הגוף ומוליכים מידע כלשהו ומתח מכני. בהקבלה לנאדים המוזכרים בכתבי היוגה, או למרידאנים הסינים. ברמה המטפורית כולם זהים בעיניי, ערוצים אנרגטיים המעבירים מידע ויוצרים חיבורים והקשרים גופניים, נפשיים ורוחניים.

בספרו, מאיירס מתאר בהרחבה תשע רכבות אנטומיות שזיהה בגוף האדם, אך הוא מציין שהתחום עדיין בשלבי מחקר ושלא כל הרכבות האנטומיות זוהו ומופו. הוא מביא ארבעה עקרונות לזיהוי הערוצים הללו התורמים להבנת ההיגיון המבני והתפקודי שלהם, ויוכלו לעזור בגילוי ערוצים נוספים בעתיד.

העיקרון הראשון הוא שצריך להיות רצף בכיוון ובעומק של רקמות החיבור. בדומה למסילת רכבת המסלול צריך להיות יחסית בקו ישר, וכל שינוי בכיוון או בעומק הרקמות חייב להיעשות בהדרגה. כמו כן, לא יכולים להיות "דילוגים" מעל מפרקים או הפרעות אחרות ברצף החיבורים הפאשייאלים. הודות לכך, רכבת אנטומית ניתנת למשיכה- כלומר שבזמן תנועה או בעיסוי ניתן להניע את כל הציר יחד באותו כיוון. מטבע הדברים, רק כאשר הגוף נמצא בתנוחות מסוימות נוצר "קו ישר" ואילו בתנוחות אחרות הקו "נשבר" ולכן הרצף מנוטרל.  אביא לדוגמא את החיבור בין שריר בבית החזה pectoralis minor , לאחד משרירי הזרוע העמוקים שנקרא coracobrachialis . קיים ביניהם חיבור פאשיאלי שעובר דרך זיז הקורקואיד במפרק הכתף. אך אם היד נמצאת במצב מנוחה, תלויה לצד הגוף במצב של flexion, לא נוצר קו ישר בין שני השרירים והשרשרת האנטומית מנוטרלת, בעוד שאם היד מושטת מעל הראש ב extention (כמו בעמידת ידיים) נוצר קו אחד בין בית החזה והזרוע והרצף מתפקד כרכבת אנטומית, כלומר יכול להעביר מתח מכאני מהחזה אל הזרוע, ועוד הלאה- עד האגודל מצד אחד ועד האגן מן הצד השני.

למטה: שרירי החזה והזרוע במצב מנוחה, שבו הרכבת האנטומית מנוטרלת.

משמאל: בזמן עמידת ידיים ישנו רצף של רקמות מחוברות העוברות בקו ישר (בקירוב) משורש כף היד  ועד האגן.

                         

 

 

 

 

 

 

 

עקרון שני להבנת הרכבות האנטומיות הוא שהן עגונות ומחוברות לשלד במספר נקודות לאורך הציר. אם נשוב לדימוי של מסילת הרכבת, נקודות אלו הן התחנות שבהם נוסעים יורדים ועולים. ובשפת האנטומיה: אלו המקומות בהם שריר מסוים "נגמר" ושריר אחר "מתחיל" (המילים במירכאות כדי להזכיר שלפי גישה זו, החלוקה לשרירים היא רק המצאה אנושית ואילו במציאות קבוצת שרירים היא מערכת אחת המחוברת על ידי פאשיה). ב"תחנות" הללו, סיבי המיופאשיה הפנימיים יותר משתרגים בסיבי הפאשיה שעוטפת את העצם הסמוכה (רקמה המכונה פריאוסטיום), בעוד שהסיבים היותר חיצוניים של המיופאשיה ממשיכים בקו כמעט ישיר לשריר הבא. הסיבים החיצוניים הם בעלי יכולת תנועה גבוהה, והם מסייעים בשמירת רצף התקשורת שעובר לאורך הרכבת כולה. לעומתם, הסיבים העמוקים שמתחברים לשלד נוקשים יותר, בעלי כושר יציבות וכמעט חסרי תנועה. בצילומים של ניתוחים חיים נראות "התחנות" הללו כמעט כמו רקמה אחת אחידה, וקשה להבחין במעבר בין שריר לשריר, בגלל סיבי המיופאשיה החיצוניים.

עקרון שלישי עוסק בנקודות מפנה לאורך הרכבת האנטומית, כאשר שתי רכבות או יותר נפגשות או מסתעפות. נקודות מפנה אלו יהיו לרוב בעלות מבנה של ציר סיבובי. ניתן גם לתאר זאת כמו מעגל תנועה עם מספר יציאות אפשריות. באנטומיה זה יראה כך: מנקודת עגינה בשלד או בגיד חזק, יוצאים כמה שרירים שונים שכל אחד מהם יכול להוות המשך למתח המכאני של הרכבת. האפשרויות שתיבחר תלויה בתנוחה ובפעולה שעושים באותו רגע. כלומר השריר "המועדף" יהיה זה שימשיך מנקודת המפנה בקו הישיר ביותר, בהתאמה למנח הגוף. זוהי לא בחירה מודעת, אלא התאמות שהגוף הנבון עושה מרגע לרגע ובכל רגע בזמן שאנו נעים. אך אם נפנים לעומק את הידע על הרכבת האנטומיות נוכל "להפעיל" רכבת מסוימת על ידי בחירת תנוחה מדויקת. דוגמא לנקודות מפנה שכזו ניתן לראות בשיכמה: שריר הרמבואיד (rhomboids) מחבר בין עמוד השדרה לשכמה, ומשם יכולה הדרך להתפצל- או באלכסון ולמטה ל"ערוץ הספיראלי" דרך ה- serratus anterior , או הצידה דרך ה- infraspinatus אל "הערוץ האחורי העמוק של היד". דוגמאות נוספות: בבטן גיד ה- linea alba  שממנו מתפצלות שלוש שכבות של שרירי בטן. באגן: שלוש נקודות בולטות שדרכם עוברים שרירים וערוצים רבים הם הפוביס(pubic bone)  ובליטות ה-  ASISבשני צדי האגן.

עקרון רביעי ואחרוןהוא למעשה אבחנה בין הערוצים השיטחים לעמוקים. מאיירס טוען שכמו ברכבות אמיתיות- יש קווי אקספרס וקווים מקומיים. הוא משווה את "קווי האקספרס" לרכבות האנטומיות שנמצאות בשכבות החיצוניות של הגוף, שם נמצאים השרירים הגדולים והארוכים שאחראים על התנועה. לעיתים שרירים אלו חולשים על שני מפרקים (למשל אחד משרירי הארבע- ראשי: (biceps femoris ועל כן יש להם פחות "תחנות" והם יותר מהירים. לעומתם, הרכבות "המקומיות" ממוקמות בשכבות היותר עמוקות בגוף ומכילות שרירים קצרים יחסית, שחלקם הגדול שרירי יציבה. מאיירס טוען שעבודתו הטיפולית עם אנשים שסבלו מבעיות יציבה הוביל אותו לחקור ולעבוד יותר על הרכבות העמוקות הללו.

 

את כל העקרונות הנ"ל מעמיד מאיירס בערבון מוגבל ומזכיר לקוראיו שהגוף האנושי מורכב עד מאוד, ועל כן לכל כלל ימצאו גם יוצאים מן הכלל.

 

 

כיוון שהידע בנושא רב עד מאוד לא יכולתי להיכנס לתיאור מדויק של כל הרכבות והחלטתי להתמקד רק באחת. בכל זאת, כדי לתת תמונה כללית וכהזמנה להמשך חקירה בעתיד, אציין את שמות כל הרכבות:

 

1. הקו השטחי האחורי- Superficial back Line

2. הקו הקדמי השטחי – Superficial front line

3. הקו הצידי- Lateral line

4. הקו הספיראלי- Spiral line

5. קו הזרועות- Arm line

6. הקווים הפונקציונליים- Functional lines

   (שלושה קווים שונים המחברים את קו הזרוע לחלקים שונים בגוף. כל אחד מהם מתפקד רק בפעילויות פיזיות מסוימות וייחודיות, והם פחות פעילים בתנועות רגילות של יומיום)

7. הקו הקדמי העמוק- Deep front line

 

הקו השטחי האחורי

1. בחרתי להרחיב על הקו השטחי האחורי, המכונה בקיצור SBL  (Superficial Back Line). הקו עובר, כפי שמשתמע משמו, לאורך כל החלק האחורי של הגוף. במושגים יוגים: הצד המערבי של הגוף.

    

   למעשה, מדובר בשני קוים מקבילים וסימטריים (באופן אידיאלי) שעוברים מימין ומשמאל לציר המרכזי. אתאר אותו מהבחינה האנטומית מלמטה למעלה, למרות שבחירה זו לא מעידה על היררכיה או חשיבות בין החלקים.

   נתחיל את "המסע" מסוליית כף הרגל, שם נמתחת הפאשיה מכל אחת מחמשת הבהונות ומתלכדת לקראת העקב לרקמה אחת מחוברת שנקראת plantar fascia. בעקב משתרגים חלק מן הסיבים ברקמת הפריאוסטיום שעוטפת את עצם הקלקנוס, בעוד סיבים אחרים ממשיכים באופן ישיר הלאה מסביב לעקב- לכיוון השוק. בין הבהונות לעקב נוצר סוג של מיתר מתוח וגמיש שמעניק לכף הרגל איכות תנועה קפיצית. הפאשיה ממשיכה, כאמור, סביב העקב ונהיית צרה וקשיחה יותר באזור גיד האכילס, ומשם הולכת ומתרחבת שוב לכיוון שריר התאומים. גם כאן ניתן לזהות מבנה דמוי מיתר, המזכיר חץ וקשת: עצם העקב מהווה "חץ" המותח את המיתר בין הכף לבין השוק. מנגנון זה נותן מנוף נוסף לכף הרגל בזמן הליכה או ריצה.

   משריר התאומים (gastrocnemius) הפאשיה נאחזת בקצה התחתון של עצם הירך (Femur), ולמעשה מסתיימת בנקודה זו. כאן מופיע חיבור יוצא מן הכלל: הרקמה איננה רצופה, אך היא יכולה, בתנאי שהברך ישרה, להתחבר מבחינה מכאנית עם רקמת שרירי הירך האחוריים, המכונים hamstrings , אשר נאחזים בקצה העליון של עצם השוק (Tibia). הרקמות משתרגות זו בזו- התאומים מבפנים וכלפי מעלה ושרירי הירך מבחוץ כלפי מטה, כפי שניתן לראות בתמונה הבאה:

   כפי שהסברתי בפרק הקודם, אם נוצר קו ישר בין הרקמות, ואם הם נמצאים באותו העומק, יכולה להיווצר תקשורת של העברת מתח ותנועה בין הרקמות- כפי שקורה במקרה זה במצב של יישור הברך. ואילו כאשר הברך כפופה הרכבת האנטומית מנוטרלת מהברך ומטה.

   משרירי הירך נמשכת הרכבת לכיוון האגן, עוברת דרך "תחנה" בעצם הישיבה, וממשיכה ברצועה שחופה על עצם הסקרום (sacrotuberous ligament), וממשיכה הלאה אל השרירים זוקפי הגב, או בשמם המדעי Erector Spinae . הרכבת נמשכת לאורך כל עמוד השדרה משני צדיו, עוברת דרך שרירי העורף העדינים ומגיעה לתחנה נוספת בסיס הגולגולת- occipital ridge. משם נמתחת הפאשיה על גבי הגולגולת ברקמה שנקראת Epicranial Fascia המסתיימת במצח, ליד קו הגבות, כמאמר המשורר: "אין כמוני- הגעתי אל הפוני!"[5].

   על מנת להאריך ולשמור על גמישותו של ה-SBL  , טוב לתרגל תנוחות של כפיפה או הטיה לפנים, למשל: אדהו מוקהה שוואנאסאנה (כלב שפניו מטה), אוטנאסאנה (כפיפה לפנים), הלה אסאנה (מחרשה), והטיות לפנים בישיבה בווריאציות השונות. אם ה-SBL  מקוצר יהיה קשה או אפילו בלתי אפשרי ליישר רגליים בתנוחות אלו. לכן, מומלץ להתחיל לתרגל כפיפות והטיות בברכיים כפופות מעט. ההנחה הרווחת היא שעל ידי כיפוף ברכיים אנו מפחיתים את מתיחת ההמסטרינגס, אך בגישת הרכבות האנטומיות ישנו הסבר רחב יותר לנושא: כיפוף הברך, כפי שהסברתי קודם, מנטרל את העברת המתח המכני בין השוק לירך ולכן מפחית מתח לאורך הרכבת כולה. די בכיפוף קל ביותר של הברכיים בשביל "לקטוע" את הרכבת, כך ששרירי ההאמסטרינג עדיין יכולים להתארך כמעט כמו ברגליים ישרות- גם כשמבצעים את המודיפיקציה הנ"ל.

   מפתח נוסף לשחרור והארכת ה-SBL  טמון בבסיס: כפות הרגליים. מאיירס טוען שאדם ההולך מרבית חייו בנעליים, מצמצם את חופש התנועה של כפות רגליו, וכתוצאה מכך ה- plantar fascia שלו מאבד מגמישותו ומשפיע על כל הקו האחורי. הוא מציע את התרגיל הבא למטפלים. מומלץ לנסות!

   "בקש מהלקוח להתכופף לפנים ברגליים ישרות, בניסיון לגעת בבהונות. התבונן בהבדלים בין שני צדי הגב ובמנח הידיים. מקד את תשומת ליבו של הלקוח: איך הוא מרגיש בחלקו האחורי של הגוף בכל אחד מהצדדים. בקש מהלקוח לחזור לעמידה ולגלגל כדור טניס עמוק לתוך הפלנטר פאשיה בכף רגל אחת בלבד, באיטיות וביסודיות. המשך מספר דקות, עבור על פני כל הכף, מכריות חמשת הבהונות ועד לקצה העקב. כעת בקש מהלקוח לבצע שוב כפיפה לפנים והתבונן בהבדלים הבילטרליים בגב ובמרחק של כל יד מהרצפה (והבא את תשומת ליבו של הלקוח להבדלים בתחושה). אצל רוב האנשים התרגיל הזה ידגים באופן דרמתי כיצד עבודה על חלק אחד קטן יכולה להשפיע על תפקוד השלם. (…) כיוון שזהו גם טיפול, אל תשכחו לעשות את אותו התהליך גם בצד השני לאחר ששניכם הערכתם את ההבדלים."[6]

   באוריינטציה להוראת יוגה, ניתן ליישם תובנה זו על ידי שילוב תרגילים שונים לכפות הרגליים לפני או במהלך תרגול של הטיות לפנים. למשל: גלגול כף הרגל כנגד הרצפה, הנעת הכף באוויר, הפרדה בין הבהונות, פדה בנדה באוויר או מול התנגדות: רצפה/ קיר/ פרטנר, עיסוי עצמי.

   היבט נוסף ואחרון שאתייחס אליו, הוא חשיבותו של ה-SBL  להבנת היציבה הבסיסית ולשכלולה. בכדי להבין זאת נתבונן על שלבי ההתפתחות המוטורית של אדם מינקות לבגרות, בהם עובר התינוק ממצב של קימור מוחלט- ראש עד זנב, למבנה של קימורים מנוגדים ומשלימים, במנח הזקוף של אדם בוגר. בתהליך זה, ה- SBL מתקצר ומתעצב בהדרגה: כאשר התינוק מרים את ראשו הוא "בונה" לראשונה את הקשת הצווארית. כאשר הוא הודף בידיו את הרצפה וזוקף את בית החזה (תנוחת קוברה) נוצרת הקשת המותנית, וכשהוא הודף את הקרקע ברגליו- נוצרת קשת כף הרגל, שתשמש אותו בהמשך לעמידה ולהליכה. מאיירס מחשיב גם את הקו האחורי של הרגל- מהירך ועד השוק – כעוד סוג של קימור, ואת כל הקשתות הללו הוא מכנה "קימורים משניים" כיוון שהם מתפתחים לאחר הלידה כתוצאה מתנועה (בשונה מקימורי הגולגולת, חוליות בית החזה, הסקרום והעקב- כולם "קימורים ראשוניים" שקיימים כבר בשלב העוּבָּרִי). במצב אידיאלי ייווצר איזון בין הקימורים המשניים והראשוניים, שיתבטא במתח מכני שווה ומאוזן לאורך ה- SBL. במילים פשוטות נקרא לזה: יציבה נכונה. אולם אצל רובנו מתרחשים במהלך החיים שינויים וסטיות מהיציבה המאוזנת- כתוצאה מאירועים שונים ומהתקבעות הרגלים. אחת מבעיות היציבה הנפוצות היא נעילת יתר של הברכיים, שבעצם מבטלת את "הקימור המשני" של הרגל. מצב זה מוביל בדרך כלל למתח מוגבר לאורך כל ה- SBL ויכול לגרום לשרשרת של שינויים במנח הגוף, כמו למשל קיצור והקצנה של הקימורים המשניים.

   למטה: הקימור הראשוני של העוּבָּרִ

   משמאל: קימורים משניים וראשוניים אצל אדם בוגר

   בתמונה זו ניתן לראות שתי קומפנסציות שונות (פיצויים מבניים) כתוצאה מנעילת יתר של הברכיים.

   הנער, בצד ימין, מסיט את מרכז הכובד

   לפנים כדי לפצות על הנטייה לאחור של הברך. במנח זה, כפות הרגליים צריכות "לעבוד קשה" על מנת לבלום את משקל

   הגוף מליפול קדימה.

   הילדה, בצד שמאל, פיתחה קומפנסציה שונה: הקשת המותנית התקצרה, בעוד הבטן והראש שלוחים קדימה כדי לאזן

   את שיווי המשקל.

   בשני המקרים ישנו מתח מוגבר לאורך

   ה- SBL כיוון שהעומס מתחלק באופן

   לא שווה לאורך הציר.

   אני מציעה להפנים את הידע התיאורטי הנ"ל קודם כל דרך תרגול טאדאסאנה, תנוחת ההר. אפשר לעבור בתודעה על פני הקימורים הראשוניים והמשניים, לחוות אותם ולהעריך את מידותיהם, להתבונן במראה בפרופיל ולהשוות בין התחושה למראה החיצוני. אפשר גם לעמוד כנגד קיר או גב אל גב עם אדם בעל פרופורציות דומות לשלי, לחוש את נקודות המגע ולקבל נקודת ייחוס: איפה אני ממוקמת ביחס לסביבה. בשלבים מתקדמים יותר אפשר ליישם את הידע הזה בכל תנוחה: לדמיין בעת התרגול את קו המתאר האחורי של הגוף- מכף רגל עד ראש, ולשים לב שלא יוצרים עומס יתר על כל אחד מהקימורים המשניים: עורף, גב תחתון, ברך וכף רגל.

    

   יוגה בראי ה- SBL

   מתוך חיפוש די אקראי באינטרנט, בחרתי כמה תמונות של אנשים מתרגלים יוגה. אתאר באמצעותם את תובנותיי לגבי תרגול יוגה בראי גישת הרכבות האנטומיות וה- SBL בפרט:

א. אדהו מוקהה שוואנאסאנה: הגבר בתמונה מכופף ברכיים כדי למתן את המתח לאורך הציר האחורי השטחי, כפי שהסברתי קודם. כיוון שהגו והזרועות שלו מאורגנים בלכידות על ציר אחד, הייתי מציע לו לאתגר את עצמו ולנסות בהדרגה ליישר את הברכיים מעט– תוך שמירה על גב ארוך. כל עוד הברכיים לא ישרות לגמרי, לא יעבור מתח בין השוק לירך, ובתוך המרחב הזה הוא יכול לעבוד במתינות על הארכת שרירי ההאמסטרינג.

ב. אוטאנאסאנה: האישה בתמונה מבצעת הטיה לפנים ברגליים ישרות ללא שום בעיית גמישות. אך אני מזהה מתח באזור העורף כיוון שהראש מוסט לאחור ומונע מעבר המתח המכאני מהגב אל הגולגולת ועד המצח. הייתי ממליצה לה להאריך את קודקוד הראש בהמשך לקו הארוך של הגב, כך שהעורף יהיה ארוך ומחובר לרצף. על מנת לוודא שלא נותר שום מתח מיותר, הייתי מזמינה אותה להרפות את העיניים והגבות, לשחרר את המבט מטה, אולי אפילו לעצום עיניים…

ג. סופטה פדנגוסטה: האישה בתמונה מאריכה את הציר השמאלי של ה- SBL על ידי קירוב רגל ישרה לעבר הגו. כפות הרגליים שלה נמצאות ב- plantar flexion , או מה שמכונה בבלט: פויינט. להארכה נוספת, הייתי ממליצה לה לרתום לרצף גם את ה- plantar fascia , הפאשיה של סוליית כף הרגל, על ידי קירוב הבהונות לכיוון הטורסו: dorsiflexion (בשפת הבלט: פֽלֶקֽס, ובשפת היוגה: פָּדָה בָּנֽדָה). כמו כן, נראה בתמונה שהברך השמאלית איננה ישרה לגמרי- כלומר שהשרשרת מנוטרלת בין השוק לירך. אם ברצונה וביכולתה להאריך את כל הרכבת בשלמותה- עליה ליישר את הברך עד ל 180 מעלות.    

ד. הרפייה: לאחר תרגול תנוחות של הטיה והכפיפה לפנים, המאריכות מאוד את ה- SBL, מומלץ לתת לפאשיה זמן מנוחה והרפייה. כל תנוחה של הקשתה לאחור יכולה להתאים לצורך כך, למשל תנוחת הגמל- אושטרה אסאנה, או הקשתה לאחור בעמידה.

 

סיכום

אני מודה על ההזדמנות לחקור לעומק את גישת הרכבות האנטומיות והמיופאשיה. ככל שהרבתי לקרוא וללמוד, כך גברה סקרנותי, ולעבודה נוספו עוד ועוד פרקים… למרות שיש עוד הרבה לדעת- הרגשתי בשלב מסוים שאני חייבת לשים לזה סוף- לא לסקרנות, אלא להיקף העבודה הזו!

אז אני מקווה שהצלחתי לתת מצד אחד תמונה רחבה וברורה של עקרונות הגישה ודרכי היישום שלה בתרגול היוגה. ומצד שני, שלא העמסתי יותר מידיי. ומצד שלישי, שפתחתי את התיאבון והסקרנות למי שיקרא את העבודה.

כולי תקווה שאמשיך לגלות אט אט את גוף הידע המרתק הזה ולשלב אותו בתוך התרגול האישי שלי ובהוראת היוגה והתנועה.

יש לי הרגשה שזוהי רק תחילת הדרך…

ביבליוגרפיה:

• Thomas W.Myers, Anatomy Trains, third edition, Churchill livingstone, 2014.

• סוואמי ונקטסאננדה, סוטרות היוגה של פטנג'לי, מודן, 2008.

אתרים:

• Traditional yoga and meditation of the Himalayan masters:  http://www.swamij.com/upanishad-isha.htm

• Anatomy trains: http://www.myersmyofascialmeridians.com/index.php

• בריגהו יוגה- מילון מונחי יוגה: http://www.briguyoga.co.il/onearticle.asp?ArticleNum=388&cat=323#60

 

 

---