ילדות ברמלה
למה לא הייתי ילדה קטנה שנסעה
במשאית מרמלה לחוף הסלע ופחדה
מהגלים ופחדה מהסלע ופחדה מהחול אשר
על שפת הים לרוב. לאן הלכו
זיכרונותיי מוצפי הפחד מוותרים
על השמש הקופחת בארץ ישראל עם שירי
מולדת וחולצה כחולה או
שרוך אחר חור
שחור כל מה שלא נבלע
אל קרבי מתרחק ממני מתפוררת
בגרגרי קפה שחור עם הל ושפתיים
רכות אל הבוקר הצח מפתות אותי להיות
ילדה קטנה חומדת תאנים גרה
בבית ערבי בלי ערבים. מסוכן לשאול
מסוכן לדעת. כל-כך מסוכן שאין שאלות ואין
דעת מוכנה למות בכול רגע ועדיין לא
לחיות נופלת אל רעשי הרקע מחפשת
לפתור את חידת המגע שמשה
אותי מתוך הרחם צורב אותי לדומיית
אבות רכה מתרפסת. ידיים זהירות
מיומנות לשלוף
יהלומים מבטן בוחנות אותם לאור מדורת
המוות מניחות על צוואר
אהובתו לקול הוואלסים של שופן. מה
היה שם ברגע ההוא שעשה
אותי רופסת מתכחשת
לאימי האוהבת אותי עד כלות