על זיקתו של ת. ס. אליוט לבהגאווד גיטא
מאת: מרדכי גלדמן*
ת. ס.אליוט, המשורר האנגלי הנודע, חקר את הזרמים הרוחניים של המזרח הרחוק במסגרת ההכנות לעבודת הדוקטורט שלו, ובשירתו הוא נזקק לזרמים אלה כנוסחים של ישועה למצוקתה הרוחנית של התרבות המערבית כולה. בשירו הנודע "ארץ השממה", מצטט אליוט את "דרשת האש" של בודהא, המגנה את פניה המכוערים והאכזריים של התשוקה המינית. הוא כינה את אחד מפרקי השיר בשמה של הדרשה ובהערות לשיר, הקביל את חשיבותה ל"הדרשה על ההר" של ישוע . באותו שיר מתייחס אליוט גם לבשורתם של האופנישאדים, הנמנים אל כתבי הקודש של דת ההינדו. "ארץ השממה" נחתם למעשה על ידי המילים החותמות פורמאלית כל אופנישאד: "שאנטי שאנטי שאנטי". כלומר, לפי תרגומו של אליוט עצמו, "השלום שמעבר לדעת". נראה כי אליוט התכוון להעניק ל"ארץ השממה" מעמד של ספר קודש, והוא הצליח בכך במידה מסוימת, אם נזכור את הכמות האדירה של כתיבה פרשנית לה זכה השיר. ב"ארבעה הקוורטטים" לעומת זאת מתייחס אליוט בהרחבה מיוחדת לבהגאווד גיטא.
אליוט מאזכר את הגיטא בהרחבה אחרי שבפרק השני של הקוורטט השלישי הוא מקונן על הזמן המצטבר כגיבוב של פסולת : "אין קץ, אלא רק תוספת: העוללות/ של עוד ועוד ימים ושעות,/ כשהרגש מקבל עליו את כל שנות/ האי-רגש של חיים בין שברי/ מה שסמכנו עליו יותר מכל – / ולכן הראוי ביותר לוותר עליו."(1. ע' 33 .) הזמן מצטייר בפרק זה כמחוללם של מות הגוף ומות הנפש אשר גילתה את כל מחסורה. אך בפרק השלישי הזמן מוצג מזווית גרועה עוד יותר – כמקום בו האני עצמו הוא נעדר תמידי בגלל השפעותיו המקריות של הזמן: "עת תצא הרכבת לדרך….שוב אינכם האנשים שיצאו מאותה תחנה/ או שיגיעו לתחנה סופית כלשהי"( ע' 37), ובהמשך: "אתם הסבורים שהנכם מפליגים אינכם מי שראו את הנמל/ רוחֵק, או מי שינחתו על החוף." (ע' 38) מנגד לארעיות הרעה של הנפש, מנגד לסבל הנובע ממיתותיה השונות בזמן, מציב אליוט, ברוח הבהגאווד גיטה, את הנצחיות כאורו של קרישנה. רק ההתכוונות אליו יש בה כדי להציל את האדם מהארעיות ומהמקריות והיא המקנה לנפשו אחדות קבועה. אין בידינו הכלים לפסוק האם אומנם האמין אליוט בקרישנה כפי שמאמין בו הינדואיסט אדוק. סביר להניח כי ראה בו את אחת הצורות של אלוהות התובעת משמעת אתית עליונה, שישוע הנוצרי גם הוא אחד מצורותיה. מכל מקום, במיתולוגיות שלהם, קרישנה וישוע הם שניהם צורות אנושיות של האלוהי . ייתכן שאליוט סבר, כמו וויליאם בליק, כי כל הדתות אחת הן.
כך מנסח אליוט בפרק השלישי את תמצית בשורתו של קרישנה: ""כל ספירה/ מספירות ההוויה שדעתו של אדם עשויה/ להתכוון אליה בשעת מותו" – היא הפעולה היחידה/ (ושעת המוות היא בכל רגע ורגע)/ שתשא פרי בחיי זולתו: וראו אל תתכוונו לפרי הפעולה." (2.ע' 38).
במשפטים אלה מצרף אליוט בדחיסה כמה וכמה עניינים המצויים בדברי קרישנה בבהגאווד גיטא בפירוט רב. אפשר למצוא בהם, בראש ובראשונה, כמה משפטים מהפרק השמיני (ע' 101-2) "כל הוויה אשר האדם זוכר בקץ חייו, בנטשו את הגוף ובהישנות מהותו, להוויה הזאת הוא יגיע תמיד, הו ארג'ונה…בהיות נפשך ובינתך שקועות בי, אלי אכן תבוא, אין ספק… האיש אשר כך ייטוש את גופו, הוא אשר יגיע אל העליון בעל-האישיות, אל האלוהי… בהגיען אלי, אין הנשמות הדגולות פוגשות עוד לידות, משכן הסבל והארעיות." קרישנה מציע עצמו בדברים אלה כמפלט ממעגלי הסמסרה – מהמיתות החוזרות ונשנות ומהלידות-מחדש לחיים ארציים. אגב, משמעה המילולי של המילה סמסרה הוא מסע, לכן לא ייפלא כלל, כי אליוט המבקש להראות בפרק השלישי את חיי האדם מצדם הארעי ביותר, משתמש במטפורות של מסע ברכבת או הפלגה בים.
מכל מקום, אם נתבונן היטב בדברי קרישנה נראה, כי אין בדבריו שום התייחסות לאי-רציפותו ולאי אחדותו של האני – לרעיון שהאני מת בחייו עוד ועוד, לכך שחוויית האני איננה אלא אשליה המכסה על שפעת אניים. לכאורה, הרעיון השזור בדברי אליוט זר לבהגאווד גיטה, ומקורו דווקא בבודהיזם שהתשתית ההגותית שלו מציירת את העצמי כחסר מהות קבועה. עם זאת, גם בבהגאווד גיטה מתוארים החיים הארציים על דרך ההכללה, כמקומה של הארעיות, ורעיון זה בוודאי איננו זר למהאבהראטה, שהגיטא כלולה בו, גם אם איננו מנוסח במפורש . אם נזכור למשל את סיפורו של נאלה מתוך "ספר היער", ספרה השלישי של המהאבהראטה, נמצא בו הדגמה מפוארת ומרתקת לאי הרציפות של האני, למטמורפוזות והגלגולים העוברים עליו בתקופת חיים אחת.
סיפור של נאלה, המקביל בעלילתו לסיפור המרכזי של המאהבהארטה, מתאר תמורות גדולות בחווית העצמי של גיבורו המתרחשות כתוצאה מהשפעתו של הזמן – קרי המקרה. נאלה הוא אדם ששלמותו הגופנית והנפשית מקרבת אותו למעלתם של האלים והודות לכך הוא זוכה בליבה של אשה שהיא מעין תאומתו במעלותיה. האלים המתחרים בו על האישה מניחים לו ליהנות מפרי נצחונו – אך קאלי, האל המייצג את עידן הזמן המושחת ביותר, מקנא בנאלה על הישגו. כדי להענישו הוא חודר לגופו מבעד לנקודה לא טהורה בכף הרגל ומצית בו את התאווה למשחק הקובייה. נאלה נסחף למשחקי קובייה מתמשכים עם אחיו ומפסיד לו את כל רכושו, את ממלכתו ואת מלכותו, ממש כמו יודישטהירה גיבור העלילה המרכזית של המהאבהראטה. הוא יוצא חסר-כל לנדודים ביער, וכשהוא ערום אפילו מבגדיו הוא נאלץ להימלט מאשתו הנודדת עמו, כדי לחסוך ממנה את אסונו. בנדודיו הוא זוכה למתנתו של נחש המכיש אותו כדי שארסו ישמש אותו במאבק עם קאלי שהשתכן בו. כתוצאה מההכשה משתנה צורתו של נאלה והוא הופך לברייה מכוערת להפליא, שבתוכה יש בעירה קבועה שנועדה לכלות את קאלי . אך דאמייטי, אשתו של נאלה, אינה מוותרת עליו. היא זאת המקיימת בתודעתה האוהבת את צורתו המקורית – הגופנית והנפשית – ובסופו של דבר אחרי תלאות רבות היא מצליחה לגלות את מקום מושבו ולחזיר אותו אל צורתו ואל אהבתו. בינתיים לומד נאלה את השליטה בקובייה על ידי פיתוחו של ריכוז יוגי, והוא הופך ממפסידן לזכיין וכך משיב לעצמו את ממלכתו ומלכותו.
לכאורה האידיאולוגיה של המהאבהראטה מניחה כי בחיי אדם שום דבר אינו מקרי וחייו מנוהלים על ידי הקרמה שלו, אבל בסיפור נאלה אנו רואים בבירור את השפעתם של הזמן והמקרה על הגורל. קאלי איננו אלא האל של הזמן והמקרה, וכמו שלושה העידנים האחרים הוא קרוי על שמו של היטל קובייה. משום טבעו, הוא מסית את נאלה דווקא למשחקי קובייה, והפסדיו מולידים את אסונו וגורמים לו ללכת לאיבוד ולהפוך לכמה וכמה ישויות אחרות. מקרי הזמן מכלים אפוא את האני ואינם מאפשרים לו התמדה, אחדות ורציפות. רק כאשר מתקדם נאלה במשמעת היוגית, עוזב קאלי, השד של המקריות והזמניות, את גופו. דאמייטי, במובן מסוים, כמוה כקרישנה – היא השומרת על טבעו הטהור והנעלה של נאלה בכל תמורותיו והיא המעוררת אותו לשוב אליו ואל אהבתה.
ההתכוונות לקרישנה, מנסח אליוט, היא הפעולה היחידה שתציל את האני ממותו המתמיד בתוך זרם הזמן המכלה ללא-הרף והיא הפעולה היחידה שתציל את זולתו. גם כאן אליוט נאמן לרוח הבהגאווד גיטה, למרות שדבריה עוסקים בגאולת נפשו של היחיד יותר מאשר בדאגה להצלת הזולת. שהרי בגיטא, מציע עצמו קרישנה לאדם כמופת לחיקוי. על כן חובה על האדם לפעול, ועל כן כורח הוא, שכל פעולה מפעולותיו תהיה לפי מהותו של קרישנה. פניה של האלוהות נחלקים במטפיסיקה ההינדית לשלושה צדדים, וקרישנה הוא צורתו האנושית של וישנו שתכליתו לקיים את היקום מול הרסנותו של שיווה. לחקות את קרישנה פירושו לשמור על הבריאה מפני ההרסנות הגלומה בה
ולשמור על הדהרמה – על הסדר האתי. מעניין, אגב, שבמהאבהראטה מתכוון קרישנה להשליט
את הדהרמה, לא פעם, דווקא על ידי הפרתה.
חידושה העיקרי של הבהגאווד גיטה הוא חובת הפעולה המוטלת על האדם – כל אדם צריך למלא את תפקידו הדהרמי, זה המוכתב לו על ידי חובתו האתית. אך כדי שלא תישחת נפשו מהפעולה בחיים הארציים צריך האדם להימנע מהתייחסות לפירות של פעולתו (אצל אליוט: "וראו על תתכוונו לפרי הפעולה".) כך תהיה הפעילות מנחה לקרישנה. במושגינו היהודיים: הכול לשם שמיים בלבד. "הפירות האסורים" הם כל מה שיעורר את האינטרסים האנוכיים המעוורים והמשחיתים – כל מה שיביא את האני לכלל להיטות יצרית. אך, לעומת זאת, צריך האדם להתכוון אל המטרה הקונקרטית של פעולתו כפי שנאלה התמקד בקוביות, כלומר בריכוז יוגי שלם. כל שחקן טניס יודע כי כדי לשחק כהלכה ולנצח עליו להתמקד בכדורים המעופפים בלבד ולא לחשוב בשעת המשחק אפילו מחשבות מעטות על עצמו. עליו להימנע אפילו ממחשבות על ההפסד ועל הניצחון. הנחייתו של קרישנה צריך אפוא לקוראה כך: "אל תשתוקק אל פירות הפעולה, כי אלה יסיחו את תודעתך מהפעולה". הנחיה זאת היא בעצם עיקר השיטה היוגית, הרואה בריכוז התודעה במושא אחד את המעשה התשתיתי.
מכל מקום, את תמצית חכמתם של "ארבעה הקוורטטים", אין אליוט מביא בלשונה של הגיטא אלא בניסוחים סינקרטיים המצרפים את חכמת היוגה של הגיטא עם חכמתו של אפלטון ועם האסטרטגיות של הטאואיזם והזן בודהיזם. הסינקרטיזם הזה הוא אליוטי לעילא ולעילא והוא יוצר את קולו המובהק ביותר: "…כדי להגיע שמה,/ להגיע למקום שהנך, להגיע ממקום שאינך,/ עליך ללכת בדרך שאין בה שכרון-חושים./ כדי להגיע למה שאינך יודע/ עליך ללכת בדרך אי-הידיעה./ כדי שיהיה לך מה שאין לך/ עליך ללכת בדרך הויתור./ כדי להגיע למה שאינך/ עליך ללכת בדרך שבה אינך,/ ומה שאינך יודע הוא הדבר האחד שאתה יודע/ ומה ששלך הוא מה שאינו שלך/ והמקום בו הנך הוא המקום בו אינך."(ע' 25-6). טקסט זה, גם אם יובן בצורה רופפת בלבד, מצלצל כמנגינה מהפנטת של חכמה עמוקה, הצוללת כאבן אל מעבר לשכל.
הבהגאווד גיטא, מסנסקריט איתמר תיאודור, הוצאת כרמל, 2002.
ת.ס. אליוט, ארץ השממה, מאנגלית אסתר כספי, הוצאת המעורר 1999.
ת.ס. אליוט, ארבעה הקוורטטים, מאנגלית אסתר כספי, הוצאת קשב לשירה, 2002.
נאלה, בסיפורים מן המהאבהראטה, מאנגלית אמיר אור, עם עובד 1997.
* מקורו של המאמר, שנדפס בשעתו במוסף לספרות של "הארץ", בדברים שהשמיע המחבר
לכבוד תרגומו של איתמר תיאודור לבהגאווד גיטא, בערב שהתקיים בבית ביאליק שבת"א.
*מרדכי גלדמן שהוא פסיכותרפיסט ומשורר, לומד במרכז איינגר יוגה נווה-צדק, בהנהלת גבי דורון.