אוניברסיטת תל-אביב
בכוּר המהפכה
הרצאות זיכרון לאהרן קציר
יום שני, י' באדר ב' תשס"ה, 21 במארס 2005
המרצה: פרופ' שלמה ברזניץ, מנהל המחלקה ללחץ פסיכולוגי, אוניברסיטת חיפה; מייסד חברת קוגניפיט
התעמלות למוח
ערב טוב. ישנה סברה שמה שעולה, חייב לרדת ומה שמתפתח, חייב לדעוך ומה שגדל וצומח, סופו שיחרב. ושאין צורך לעשות יותר מדי, כדי שזה יקרה, כי השנים יעשו את זה לבד.
ולכן, נקודת המוצא שהיתה מקובלת שנים רבות, שהיכולות השכליות והקוגניטיביות, אותן היכולות של המוח להתמצא בעולם הסבוך שבו האדם מתפקד הן גדלות וצומחות ומתפתחות עד לגיל מסוים, אחר-כך מגיעות לגיבנת הזו למעלה ומתחילות לרדת. והשאלה היחידה היא האם זאת ירידה איטית והדרגתית, או שהכל קורס מהר ודי בבת אחת. אבל המקום הסופי, המקום שלשם התהליך הזה מוביל, לא היה בספק.
והאמת היא שגם היום, אחרי הרבה שנות מחקר בנושאים הללו, יש עדיין שסבורים ולא מעטים, שסבורים שזהו הגורל האנושי. שאותה גברת פ' מופלאה ששמענו עליה לפני דקות בודדות, היא באמת משהו חריג ויוצא דופן.
היינו צריכים לחכות הרבה שנים כדי לטפל בסוגיה הזו בצורה קצת יותר רצינית ומסודרת. המחקרים עד לאותה תקופה אחרונה, פשוט לקחו אנשים בגילאים שונים והשוו ביניהם. ובמחקרים מהסוג הזה, שמשווים אנשים שונים בגילים שונים, מוצאים הבדלים חד-משמעיים, כפונקציה של הגיל. הבעיה היא שהווריאביליות הבין-אישית היא כל-כך גדולה שהמחקר הסביר היחידי בנושאים הללו, איננו מהסוג שתיארתי אלא משהו אחר לגמרי. זה לקחת קבוצה גדולה של אנשים ולעקוב אחריהם במשך הרבה שנים. למדוד אותם בגיל 30, בגיל 40 ו- 50 ו- 60 ו- 70, ואם יש להם מזל, אפילו בגיל 80 ואולי יותר.
אבל מי יעשה מחקרים כאלה? הרי החוקר צריך להבין שכשהוא מתחיל עם הקבוצה הזאת, את התוצאות המעניינות ביותר, לא הוא יזכה לראות ולפרסם אלא הדור הבא ואולי השלישי, של עוזרי המחקר שלו, הם יהיו אלה שבסופו של דבר ייקחו את אותו קומץ אנשים שנותרו עדיין, מהקבוצה הראשונה, ויבדקו אותם וימצאו את מה שימצאו. ובעולם שבו חייבים לפרסם מהר מאוד, בתוך המערכת האקדמית, זה די סיכון לצפות שחוקר ייקח על עצמו פרוייקט של 40, 50 שנה קדימה.
למעשה, צריכים בשביל זה חוקרים שכבר לא כל-כך חשוב להם שיספיקו לפרסם, זאת אומרת הם מבוגרים יותר והסיכוי שלהם לראות את זה, הוא עוד יותר קטן. ולכן היינו צריכים לחכות הרבה זמן. אבל בסוף זה קרה. ויש היום מספר מחקרים מדהימים בחשיבות שלהם, שבאמת עקבו וממשיכים לעקוב אחרי קבוצות גדולות של אלפי אנשים במשך שנים ארוכות מאוד. והשאלה היא מה מגלים שם. מה קורה למוחו של אדם כשהוא מתבגר ומתבגר יותר.
הדבר הראשון שמוצאים שם, ולזה אין יוצא מן הכלל, זה שהכל נעשה קצת יותר לאט. עם השנים, אותם הדברים שאדם יכול היה לעשות הרבה יותר מהר מקודם, הוא זקוק לקצת יותר זמן. ואם מודדים את זה עם מכשירים משוכללים, אז אפשר ממש לקבוע בכמה עשרות או מאות מילי-שניות זה לוקח יותר למוח לעבד את האינפורמציה ולהפיק את התגובה המתאימה, תלוי במבחן שאדם נבחן בו.
אז זה נכון שאת זה אי-אפשר למנוע. אבל אם שואלים שאלה האם זה משנה משהו שהתהליכים לוקחים כמה עשרות, אולי אפילו מאות מילי-שניות יותר מאשר קודם, התשובה היא שקשה מאוד לחשוב על מצבים בחיים ששם זה באמת משנה.
אפילו בנושא שלכאורה מועד לפורענות בגלל הערכת הזמן הזאת, כגון נהיגה של אנשים מבוגרים, שממשיכים לנהוג ונכון שאצל אנשים מבוגרים רואים ירידה, סליחה, ירידה ביעילות, אבל עלייה בסיכון לתאונות, אבל זה לא בגלל אורך הזמן. אין היום שום ספק שההאטה הזאת שתיארתי אותה, שהיא אוניברסאלית, אין לה משמעות פונקציונאלית רבה. זה נכון, זה קורה, זה כמעט זניח.
מה עוד מוצאים שם? מוצאים שכמובן בממוצע, והדגש הוא על הממוצע, היכולות של האנשים מתחילות לרדת. אבל ראו איזה פלא, יש אנשים שאצלם יש ירידה מאוד דרמטית ויש אנשים שאצלם כמעט אי-אפשר להרגיש בשום שינוי. ואז כמובן השאלה המרתקת היא – מיהם האנשים האלה? מה יש להם? מה הם עושים? מה הם עשו בחייהם, שמגן עליהם בצורה כזו או אחרת מפני הירידה הזו, מפני הדעיכה הזו שלכאורה נתפשת כבלתי נמנעת, אבל איננה כזאת. וזה בעצם היה הפתח למחקרים מאוד מעמיקים ומעניינים, על אותם ההבדלים הבין-אישיים, שיכולים להסביר לפחות חלקית מדוע או מיהם אותם האנשים שמצליחים לעמוד בפני תלאות של הזמן, במובן הזה. מבחינה גופנית, כמובן אין מנוס לירידה, אבל מבחינה מנטאלית אולי יש.
התשובה הראשונה או הניחוש הראשון בכל עיסוק מהסוג הזה, זה ודאי תורשה בצורה כזו או אחרת. הבדלים תורשתיים, גנטיים, בין אנשים. וזה בוודאי נכון עד לגבול מסוים, תמיד. וזה עניין של מזל, אדם או שיש לו את התורשה הטובה או שאין לו אותה ועד לרגע הזה, על כל פנים, אין לנו הרבה מה לעשות בקשר לזה. יכול להיות שבעתיד הדברים האלה גם כן טיפה ישתנו, כיום זה לא רלוונטי.
אבל זה כמו להגיד שאנחנו לא יודעים. אולי יש סיבות נוספות. אולי יש דברים שהם כן תלויים במעשיו של האדם עצמו. ואז מתברר שכן. אני אתן לכם דוגמה אחת שהיא דוגמה מדהימה בחשיבות שלה. מספר שנות לימוד, או מה שקוראים אצלנו השכלה, ככה במובן, בכותרת רחבה. מתברר שאנשים שזכו בהשכלה גבוהה, זאת אומרת מעל ל- 12 כיתות בית-ספר תיכון, הסיכוי שהם יחוו ירידה מהסוג שבאה עם השנים הוא בערך שליש מהממוצע באוכלוסייה. זאת אומרת שיש פה איזה שהוא גורם מאוד חזק וזה אגב כנראה לא קשור לתורשה אלא קשור לדברים אחרים, שמגן על מוחו של האדם. ואף אחד כמובן לא יכול לספר לנו שזה אותן שלוש שנים נוספות בקולג' או באוניברסיטה שעושות את זה, שקרו לפני 40 שנה. אנחנו גם יודעים מה קורה שם באותן שלוש שנים, זה לא מי יודע מה. זה לא זה. זה משהו אחר. זאת העובדה שאנשים שסיימו עוד שלוש שנים של לימוד, בדרך-כלל זוכים בסוג אחר של עיסוק, למשך שנים רבות מאוד בחייהם. העבודה שלהם יותר מורכבת, יותר מאתגרת, יותר מעניינת, בממוצע כמובן, זה אי-אפשר להגיד שזה נכון בכל מקרה. וזה לא אותן השלוש שנים שהם השקיעו בלימודים, אלא זה הפירות של אותן שלוש שנים שמתפזרים, הפירות האלה, על פני החיים כולם.
ובאמת התברר, גם במחקרים שבדקו את הסוג של העיסוק של אנשים ולקחו ודרגו את העיסוקים השונים של בני-אדם לפי מידת המורכבות וכמה זה דורש מהמוח מאמץ, בשביל לעשות את זה, לעסוק בעיסוק X או Y או Z. ואז מתברר שככל שהעיסוק דורש יותר מאמץ, ככה הפרוגנוזה יותר חיובית. ככה הדעיכה תהיה יותר קטנה עם השנים, אפילו 30, 40 שנה מאוחר יותר, או שלא תהיה דעיכה כמעט בכלל.
אגב, התברר שחוץ מעיסוק וחוץ מהשכלה, יש דברים נוספים. למשל, הדרך שבה אנשים מבלים את הפנאי שלהם. מהם התחביבים שאנשים עוסקים בהם. ואז אני מניח שזה לא יפתיע אף אחד כאן שאני אגיד שאנשים שמשקיעים קצת יותר זמן במשחק שחמט או במשחק ברידג' או בפתרון תשבצים או בקריאת ספרים או בנגינה, קריאת תווים, בנגינה על איזה שהוא כלי נגינה, הם במצב יותר טוב, בהרבה.
עכשיו, כמובן שיש פה השאלה של הביצה והתרנגולת. אם מישהו יכול, וזאת אגב הסיבה העיקרית שבגללה חייבים לעשות מחקרי אורך. כי מישהו יכול להגיד, בצדק, שרק אנשים שיש להם את היכולות העודפות האלה, בוחרים בתחביבים כאלה. וזה לא התחביבים ששומרים על המוח, אלא המוח העדיף מאיזה שהוא, באיזה שהוא קנה מידה, לא חשוב איזה, מביא לידי בחירה מסוימת של תחביבים כאלה, לעומת דברים הרבה יותר פסיביים. ולכן כל-כך חשוב לעקוב אחר אותם האנשים.
אגב, יש ניסיונות לטפל בבעיית הביצה והתרנגולת גם בדרך אחרת. אחד הניסיונות המעניינים שאני מכיר זה לחפש קבוצות של אנשים שיש להם אורח חיים מאוד דומה האחד לשני, כדי שלא אלה יהיו הגורמים שיסבירו את ההבדלים. כי מישהו יכול להגיד – אנשים שרמת ההשכלה שלהם שונה, הם גם בדרך-כלל אוכלים אחרת וישנים אחרת ועושים כל מיני דברים אחרת. יש להם אורח חיים שונה. קצת. ואז לך תדע מה הסיבה. האם זאת ההשכלה או שזה דברים אחרים, אולי דיאטה. הרי כל דבר היום זה דיאטה, אולי גם זה דיאטה.
כדי לטפל ולו חלקית בפרובלמטיקה מהסוג הזה, נעשה מחקר מאוד מקיף שהוא אגב עדיין בעיצומו, על קבוצה של אנשים שיש להם אורח חיים מאוד סטנדרטי. לצורך זה, גייסו נזירות ב-Mid-west בארצות-הברית, קצת יותר מ- 500 נזירות, שכולן משתייכות לאותו מסדר ואורח החיים שלהן מאוד שבלוני ודי מוכתב. הן קמות פחות או יותר באותן השעות, הן בוודאי אוכלות את אותה התזונה, הן חיות במקומות שהבישול משותף. הן, הרבה מאוד מהעיסוקים שלהן, הם ממש זהים לאורך כל היום. והנזירות האלה גם הסכימו לא רק להשתתף במחקר, כל עוד הן בחיים, אלא גם הסכימו לנדב את המוחות שלהם לאחר המוות למחקר. וזה מאוד חשוב, בעיקר בהקשר של חקר מחלת האלצהיימר, שהרי הרבה מאוד מהבדיקות והאבחון הסופי אם אפשר להגיד ככה של המחלה, אפשר לעשות אותו, בעצם, רק לאחר המוות.
ונכתבו היום מספר ספרים מרתקים על אותן הנזירות והתברר שגם כאשר מחזיקים את אורח החיים כמשהו שמפקחים עליו ושהוא משותף לכל הקבוצה, עדיין מוצאים שההבדלים באותן שנות השכלה ראשונות, משפיעים. אחד הדברים שאני מאוד אוהב לספר עליהם כי זה מופלא בעיני, שגילו במחקר הזה. ביקשו מהנזירות לספק מכתבים שהן כתבו בערך בגיל 18, 19. אם יש להן. והיו להן. לא מעט מכתבים. אספו את המכתבים האלה ולקחו, כמובן הוציאו כל Reference למי כתב את זה וכו', ונתנו את זה לחוקרי בלשנות וביקשו מהם לדרג את המכתבים האלה על-פי העושר של השפה, שזה יחסית קל, כי זה אוצר מילים בעצם, ועל-פי המורכבות של הסינטקס, של הדקדוק, של מבנה התחביר.
יש משפטים פשוטים, קצרים, עם נושא, נשוא, אולי שם תואר אחד ושניים ונגמר הסיפור, ויש משפטים שהם משפט שבתוכו יש בסוגריים משפט אחר ואז צריך לדעת לסגור את הסוגריים ולחזור לרעיון המקורי, בערך מה שאני עושה עכשיו עם הדוגמה שלי. זה משפט מורכב.
ומצאו שהמצב של הנזירות האלה בגילים מאוד מבוגרים, בסביבות, בין 70 ל- 90, עומד במתאם די טוב עם המורכבות של אותו מכתב שכתבו בגיל 19. זה אומר שאותן הנזירות שהפעילו יותר מאמץ בזמן כתיבת אותו מכתב, כי זה יותר מסובך לכתוב כמו וויליאם פוקנר מאשר כמו ארנסט המינגווי. זה משפטים אחרים לגמרי. אגב, אני אוהב את המינגווי מאוד, אבל זה פשוט לא, זה על מישור אחר, זה לא בעיה אסתטית אלא בעיה של המורכבות עצמה.
אז יש סופרים ויש אנשים ויש נזירות שכשהם כתבו את אותם המכתבים למי שהם כתבו אותם, זה גם לא משנה למי הם כתבו את זה, הפעילו את הראש במאמץ יותר גדול מאשר נזירות אחרות. הם עוד אז לא היו נזירות בכלל.
והנכונות הזאת להפעיל את הראש, יש לה ערך פרוגנוסטי מאוד חזק. זה מנבא טוב מה שיקרה הרבה שנים לאחר מכן.
גם מחקרים בתחום הפיסיולוגיה וההיבטים הביולוגיים של פעולת המוח, גם הם נותנים איזה אישוש לדברים הללו. למשל, מוצאים שבמוחות של אנשים שנפטרו מכל מיני סיבות, שהיתה להם השכלה גבוהה, כשהם בעודם בחיים, אזור מסוים במוח שקוראים לו מרכז ורניקה, בחלק השמאלי בדרך-כלל, אצל הימניים, כן? בחלק השמאלי של המוח, זה אזור שיש לו תרומה חשובה לשפה, לתרגום של צלילים למשמעויות, מתברר שהתאים עצמם, אותם התאים שנמצאים שמה, הנוירונים, יש להם הרבה יותר התפצלויות מאשר אצל אנשים ברמת השכלה יותר נמוכה. אנחנו יודעים שיותר התפצלויות פירושו יותר התחברויות עם תאים שכנים, שזה נושא מאוד, מאוד חשוב, כי זה אחד מהמנגנונים שבהם המוח משפר את ביצועיו.
עכשיו, כדי להדגים את העוצמה של המשתנים הללו שהזכרתי, אפשר ללכת צעד נוסף ולדבר לא על הזדקנות נורמאלית, אלא מה קורה חס וחלילה כשיש בעיה ממש, כגון דמנציה שמתחילה להתפתח, כגון אותה מחלה ארורה שקוראים לה אלצהיימר.
אז אם מסתכלים על הסבירות לקבל את מחלת אלצהיימר, מתברר שהשכלה גבוהה, כמו במקרה הקודם, אם כי זה הרבה יותר דרמתי כשמדובר על המחלה, אנשים עם השכלה גבוהה, רמת הסיכון שלהם היא בערך שליש מרמת הסיכון באוכלוסייה הכללית. זה לא אומר לצערנו שמי שיש לו השכלה גבוהה, יכול לישון מאה אחוז בשקט בנושא הזה. אנחנו יודעים וכל אחד מכיר מקרה פה, מקרה שם, של אנשים נהדרים, מופלאים, שהפעילו את ראשם כל ימי חייהם והמחלה בסופו של דבר השיגה אותם. אבל ככלל בממוצע, זה בכל-זאת כשליש מהסיכון. זה ממצא מאוד דרמתי, צריך להסביר אותו, צריך להבין אותו.
כנ"ל לגבי אותם התחביבים שציינתי קודם, גם הם מקטינים אותם התחביבים ברידג', שחמט ותשבצים וכו', מקטינים באופן מאוד משמעותי את רמת הסיכון.
עקרונית, יכולים להיות שני הסברים לעובדה הזאת. הסבר אחד, שהוא מאוד מפתה, להגיד שאולי באמת העיסוקים האלה של מאמץ מוחי מגנים על האדם מפני המחלה באיזה שהוא מובן. זה הסבר אחד. יש הסבר שני. ההסבר השני האפשרי הוא שלא, העיסוקים האלה לא מגנים בסופו של דבר על האדם מפני המחלה, אלא מי שעוסק בעיסוקים האלה יותר, יש לו איזה רזרבות מוחיות, איזה רזרבות קוגניטיביות, זה הביטוי שמתחיל להיכנס קצת לאופנה, רזרבות קוגניטיביות, שמפצות אותו על הדמנציה בראשיתה ולכן אנשים כאלה גם מאובחנים הרבה יותר מאוחר מאשר יתר האנשים. כי למרות שיש אצלם פגיעה, יש להם פיצוי בגלל אותן הרזרבות שהם בנו משך שנות חייהם והרזרבות האלה מפצות ולכן כלפי חוץ לא רואים כל-כך הרבה ירידה.
האדם עצמו, כמובן, מרגיש אולי יותר מאשר האחרים בסביבתו, אבל גם זה לא תמיד ככה. לפעמים מכל מיני סיבות פסיכולוגיות כמובן, האדם עצמו הוא האחרון שהוא מודע לעומק הבעיות שלו ואלה שחיים לידו יכולים להעיד על זה הרבה יותר טוב.
עכשיו, בין שני ההסברים הללו, יש היום מספר מחקרים שתומכים לצערנו, אבל זה המצב, דווקא בהסבר השני. זאת אומרת, שההשקעה בעבודת המוח איננה ערובה להקטנת הסיכון, אלא היא כאילו בונה איזה שהם משאבים נוספים שגם והיה והמחלה תתחיל להתפתח, אז זה ייקח לה הרבה יותר זמן עד שהיא תביא את האדם למצב חמור במיוחד.
אני רוצה לספר לכם על דוגמה אחת או שתיים של מחקרים כאלה שהם די מפתיעים. למשל, מחקר אחד לקח אנשים שיש להם בעיות והשווה אותם מבחינת הסימפטומטולוגיה. זאת אומרת, הם היו מה שנראה כלפי חוץ, הם היו פחות או יותר באותם השלבים של התפתחות המחלה. אבל הם היו שונים ברמת ההשכלה. ואז עשו מחקר של בדיקה של הספקת דם לאזורים מסוימים במוח. יש כל מיני דרכים מתוחכמות היום, שבאמצעותם אפשר לראות את מה שקוראים Blood flow, זה הזרימה של הדם במוח והשוו את שתי הקבוצות. ואז התברר שכאשר מבחינת סימפטומים הם נראים אותו דבר, אצל אלה שיש רמת השכלה יותר גבוהה, היתה זרימת דם מופחתת. מה המשמעות של זה? זה שלמרות שהיתה להם זרימת דם מופחתת, זה לא התבטא בסימפטומים יותר חריפים, בגלל אותן רזרבות שהיו להם. זאת אומרת, הם נראו אותו דבר למרות שהם לא היו אותו דבר.
זאת אומרת, אם משווים אנשים על-פי סימפטומים, כל הסיכויים שאלה שיש להם השכלה גבוהה, למעשה במצב יותר חמור, רק זה לא מתבטא עדיין.
וכנ"ל מצאו גם לגבי ניתוחים לאחר המוות, כאשר מסתכלים, מחפשים את הבטא-אמילואיד, פלאקס אצל אנשים חולי אלצהיימר, ומוצאים שהכמות של הם יותר גדולה אצל אנשים עם השכלה גבוהה יותר, אם רמת התפקוד היתה זהה.
זאת אומרת, המסקנה הנראית בינתיים, זה הכל פה ראשוני, בגלל זה שזה שטח מאוד מתפתח ורבות בו החידות על פני התשובות, כמובן. זה נראה כאילו התרומה העיקרית של ההפעלה של הראש זה בניית איזה מאגר של רזרבות לעת צרה.
עכשיו השאלה היא, אם כך, איך זה עובד? מה יש באותו מאמץ מוחי, שמשפר את ה, מה זה נקרא לבנות רזרבות? מה המשמעות של זה, חוץ מאשר מילה ככה שמצלצלת סימפטית, כן? אבל מה זה?
ובכן, היום ידועים לנו מספר מנגנונים מוחיים שבאמצעותם התהליכים האלה מתרחשים ואני רוצה להזכיר מאוד בקצרה ארבעה מהם, שכל אחד יותר מעניין מהשני.
הראשון, קצת רמזתי עליו, הזכרתי אותו מקודם קצת, זה הנושא של אספקת דם. מתברר שתאים שפעילים יותר, זקוקים ומקבלים יותר אספקת דם. הם דורשים את זה יותר, הם צריכים את זה יותר, והם מקבלים את זה יותר. אנחנו יודעים שאספקת דם טובה יותר, זה אומר חמצן נקי, לתאים האלה זה כמו חמצן למוח, כמו שאומרים. זה מה שהם צריכים. ולכן תאים פעילים יותר מקבלים יותר אספקה נחוצה. והסיכוי שהם שומרים על רמת תפקוד לאורך שנים, כמובן הרבה יותר טוב.
מנגנון שני, שרמזתי עליו בקצרה גם כן, זה הנושא של ההתפצלויות האלה וההתחברויות לתאים אחרים. יש חלק בתא העצב שקוראים לו דנדריט. הדנדריט, זה אותו החלק שיוצר את המגע בין תא אחד לתא אחר. תאים פעילים, שולחים, מפתחים המון זרועות כאלה של התחברות לשכנים. תא בודד זה אומדן גס היום, תא בודד יכול להיות לו עד 30,000 דנדריטים. אפילו אי-אפשר לצייר את זה, אי-אפשר לדמיין את זה, זה איזה גוש שלם של קשרים, כולם הולכים לתא אחד. וצריך להבין שאם A קשור ל- B ול- C ול- D, אז גם D קשור ל- A ו- C קשור ל- A ו- B קשור ל- A. זה אומר שתא שיש לו הרבה קשרים עם שכניו, יש גם סיכויים רבים שהשכנים יפעילו אותו. זאת אומרת, זה תא אקטיבי.
כאשר תאים מפסיקים להיות מגורים והולכים קצת לישון, לנמנם, מכל מיני סיבות, כשהם הופכים להיות קצת, כשהמוח הופך להיות קצת עצל ועל כך אני עוד אגיד כמה מילים אחר-כך, הקשרים האלה מתחילים ליפול, להיעלם.
משך שנים היתה חידה מאוד מעניינת. אנחנו יודעים שבגילים לא גבוהים, בגיל 14, 15, 16, כבר מתים כל יום, כל יממה, כ- 100,000 תאים. אגב, לא זאת, זה לא תירוץ לשום דבר, יש לנו מספיק, זה לא הכמות שהיא הבעיה, זה האיכות של התאים.
אבל היתה שאלה לפי מה נקבע מי לחיים ומי למוות? מי יהיו אותם 100,000 תאים שילכו היום? ולא ידענו את התשובה לשאלה הזו. גם היום אנחנו לא במאה אחוז בטוחים, אבל יש לנו ניחוש כנראה מאוד מאוד סביר, שהקריטריון העיקרי זה מספר הקשרים שיש לתא עם שכניו. והראשונים שהם למוות הם תאים מבודדים, שאין להם קשרים עם השכנים.
אגב, זה גם מאוד הגיוני, אם חושבים על כך שהסבירות שזה יביא לנזק גדול לאדם שמאבד את אותם התאים, היא קטנה מאוד, כי הוא ממילא לא השתמש בהם מזמן, כי אם הוא היה משתמש בהם מזמן, הם לא היו מבודדים. הם היו מחוברים.
אז זה קריטריון די סביר, זה קודם כל נוותר על אלה שכנראה לא כל-כך נחוצים, כי לא משתמשים בהם בכלל. אז זה מנגנון שני. זה ההתחברויות האלה.
אגב, לפני שאני עוזב את המנגנון הזה, אני רוצה לספר עוד סיפור בסוגריים כזה, שמתקשר לזה. התברר שבתקופת העובר, מספר הנוירונים, מספר תאי המוח של העובר שעוד לא, הוא עוד לא תינוק, כן? הוא עוד לא יצא לאוויר העולם, הוא הרבה יותר גדול מאשר ביום הלידה. ושוב חידה, מה פתאום? בשביל מה העובר שאת כל צרכיו מקבל באופן אוטומאטי ממילא והוא לא צריך לשבור את הראש על שום דבר, בשביל מה הוא צריך כל-כך הרבה נוירונים ולמה יש יותר לפני שהוא נולד מאשר ביום היוולדו? עד שחוקר מבריק בשם אדלמן מאוניברסיטת רוקפלר, פיתח את ההסבר לתופעה הזאת. הוא קרא לזה בשם Neural-Darwinism, או דארוויניזם נוירולוגי. הוא אמר – מה שקורה, זה שבזמן תקופת העובר, כל התאים האלה מתחרים אחד בשני מי מסוגל ליצור יותר קשרים עם שכניו וכשמגיע יום הלידה, אלה שזכו והצליחו, נותרים, ואלה שלא הצליחו, נעלמים, נכחדים. ואז נולד תינוק, עם הרבה מאוד תאים אבל לא סתם תאים, תאים שכבר עברו מבחן של סלקציה מאוד חשובה. אלה מכולם התאים הכי מוכשרים ליצור קשרים עם תאים אחרים. ולכן גם האיכות שלהם היא משובחת, לא רק הכמות.
זאת אומרת, העובדה הזאת שהפעלה של הראש גורמת ליצירת סבך של קשרים ו-Network שלם, היא כמובן קריטית לכל הנושא שבו אנחנו עוסקים.
מנגנון שלישי, מאוד בקצרה, זה מה שקוראים היום בשם הכללי – Nerve growth factor. זה חומרים מסוימים, אני לא רוצה להיכנס פה לדברים הטכניים, זה חומרים מסוימים שהתאים בעצמם מפרישים שהם דואגים לתקינותם של התאים. זה כמו איזה מין, לשלוח את האוטו למוסך לעשות אוברול. ואסור לשכוח שחלק גדול מהתאים שלנו במוח הם תאים מאז גיל שנתיים, פחות או יותר. לא כולם, אבל רובם מאוד מאוד ותיקים. ואפילו המכשירים הכי משוכללים, אחרי הרבה שנות עבודה, צריך לתחזק אותם. צריך לדאוג לתקינותם.
ואותם מה שקוראים ה-Nerve growth factor, אלה חומרים שגורמים לתיקונים של כל מיני פגמים שנוצרים בתוך התא עצמו.
ומה מתברר? ככל שהתא יותר פעיל, הוא מפריש יותר חומר מתקן. אז הנה עוד מנגנון חשוב.
אבל כל שלושתם מחווירים לעומת הרביעי. עד לפני בערך שמונה, תשע שנים, בכל ספרי הפיסיולוגיה ונוירולוגיה, ללא יוצא מן הכלל, היה כתוב שאין רגנרציה של תאים חדשים במוח. אחרי גיל שנתיים, העניין סגור. מה שיש לנו, זה מה שצריך להספיק לנו לכל החיים. עכשיו התברר שזה לא נכון. וזה ממש התברר לאחרונה. שגם במוחות של אנשים מבוגרים ואפילו מבוגרים מאוד, יש צמיחה של תאים חדשים. יש תאי גזע שמתפתחים במקום שקוראים לו היפוקמפוס, זה אחד האזורים החשובים במוח, אגב, קשור מאוד לזיכרון, והתאים האלה, תאי הגזע האלה בסופו של דבר נודדים לאותם המקומות ששם הם הכי נחוצים. וברגע שהם מגיעים למקום ששם הם צריכים לפעול, הם מקבלים חינוך על-ידי שכניהם שכבר ותיקים, מה הם צריכים לעשות. הם לומדים את פעולתם מתוך אינטראקציה עם הסובב אותם.
ולכן גם במוח המבוגר יש דברים חדשים לגמרי. אנחנו עוד לא יודעים מה ההיקף של הדבר הזה, יודעים למשל שאחד מהמצבים שבהם יש הגברה של יצירת תאים כאלה זה כשיש חס וחלילה פגיעת ראש קשה, או כשיש שבץ מוחי. אז נוצרים אותם תאי גזע והם נודדים לאזור הפגוע וזה סיפור שלוקח די הרבה זמן. הם צריכים ללמוד את תפקידם ובמידה ויש החלמה, זה לא תמיד כמובן קורה, זה לא תמיד, בוודאי לא תמיד החלמה מלאה, אבל אותה החלמה שיש, לוקחת הרבה מאוד זמן, ובחלקה נובעת מרגנרציה של תאים חדשים.
עכשיו, זאת לא רשימה סופית. אין לי שום ספק שעוד בעוד אנחנו נמצאים כאן באולם הזה, החוקרים עובדים ומגלים ויגלו עוד הרבה מנגנונים נוספים שאיש עוד לא חשב עליהם, שבגללם העיקרון הכללי, ככל שמפעילים את הראש יותר, הוא במצב יותר תקין, הולך ומקבל את המפרט הממשי של המנגנונים והתהליכים שבגללם זה קורה.
עכשיו אני רוצה להציג שאלה מאוד קצרה, אני רואה שגם זמננו רץ קצת והשאלה היא, אולי אין צורך לאמן את המוח, אולי החיים עושים את זה בשבילנו. הרי אדם צריך כל הזמן לעבוד עם הראש שלו, איכשהו. זאת אומרת, אני כרגע צריך להפעיל את הראש, גם אתם צריכים להפעיל את הראש, כרגע. אז בשביל מה צריך להתאמן? הרי כל-כך הרבה הזדמנויות יש בעולם להפעיל את הראש, אולי זה מספיק.
התשובה היא שזה כנראה לא ככה. ויש לזה סיבה מאוד מאוד מעניינת. לכך שזה לא כך. הסיבה היא שהמוח האנושי, יש לו יכולת מופלאה למצוא דרכים שימנעו ממנו את הצורך להתאמץ. למעשה, אפשר לומר שכאשר אדם נתקל בבעיה כלשהי, יש שתי דרכים אלטרנטיביות שבהן הוא עשוי לטפל בה. דרך אחת זה לחפש מהר במאגר הניסיון שלי מקרה דומה או אולי מקרה ממש זהה. וזה חיפוש בתוך ה-Data base, כמו שאומרים, מאוד מהיר, אחד, שתיים, שלוש, ומשהו עולה לי, קופץ לי בראש. ואז אני לא צריך לחפש, לשבור את הראש, לעשות אנליזה של המצב, לחפש את ההשלכות של התנהגות כזו, של התנהגות אחרת, לא. אז אני באופן כמעט אוטומטי, ולפעמים ממש אוטומטי, מאוד מהר, מעלה איזה שהוא תקדים מן העבר שלי, ופועל לפיו. זה מאוד חסכוני מבחינת האנרגיה, אין בזה מאמץ. החיפוש בתוך מאגר הניסיון הוא כנראה מאוד יעיל ומידת המאמץ שכרוכה בו היא אפסית. זה אחד מהדברים היפים של המנגנון הזה.
ויש דרך שנייה. דרך שנייה זה לחשוב. רגע אחד, הבעיה היא כזאת, מה זה אומר? מה האלטרנטיבות? מה אני יכול לעשות? מה נובע מזה? מה ההשלכות לטווח ארוך? מה שאנחנו חושבים שאנחנו עושים רוב הזמן, אבל מה שאנחנו עושים לעיתים מאוד רחוקות.
עכשיו, כאשר בין, כאשר שתי האפשרויות קיימות, איך זה אומרים? זה No contest, אין בכלל שאלה שהמוח יעדיף תמיד את הראשונה על פני השנייה. אם לא צריך להתאמץ, אם לא צריך לחשוב, לחשב, לתכנן, לשבור את הראש, להתרכז, זה דורש ריכוז מאומץ, מכוון. אם לא צריך לעשות את זה, אם אפשר לפתור את זה על-ידי הישענות על איזה שהוא תקדים בהיסטוריה, זה תמיד עדיף.
עכשיו, כדי לסבך את זה עוד יותר, היכולת שלנו ליצור תקדימים ולהתחיל לבנות מאגר של התנסויות, היא גם כן מאוד מאוד גדולה. מאוד מאוד. אנחנו מאוד טובים בזה ויש לנו עוד כמה, יש למוח עוד כמה יתרונות, הייתי אומר יתרונות וחסרונות, זה חרב פיפיות קצת, זה גם אם הדבר לא ממש, לא בדיוק זהה למקרה הקודם, אבל קצת, די דומה, זה לפעמים מספיק לנו. אנחנו לא מדקדקים עד כדי כך, בציציות, כן? בשביל לבדוק, האם זה בדיוק אותו מקרה. זה מספיק דומה.
יש עיקרון שקוראים לו Satisfying, זה Good enough. ואז לא צריך לחפש יותר שום דבר אחר. כמובן שהשאלה היא How good is good enough?
עכשיו, מה רוצה הגורל? ככל שאדם יותר מבוגר, יש לו יותר ניסיון. ואז הוא צריך פחות לחשוב ולחשב. כי יש לו יותר מאגר שעליו הוא יכול לסמוך, וממנו לדלות את התשובות לשאלות שמעסיקות אותו. הבעיה היא שהניסיון באמת מצמצם וכמעט מונע לגמרי את אותו המאמץ שהחיים לכאורה היו צריכים לספק למוח כדי לשמר את יכולתו.
אתן לכם דוגמה, אולי הדרך הכי פשוטה שאני יכול לתאר את הבעייתיות הזו, זה לדבר על הנושא של רוטינה. משהו, תהליך שהופך לרוטיני. עכשיו, האמת היא שכל דבר הופך במידה כזו או אחרת לרוטיני. אין שום עיסוק. העיסוק המורכב והמפואר ביותר שלא, אין לו אלמנטים מובהקים של רוטיניזציה, הוא הופך ליותר ויותר רוטיני. אני יודע שהקולגות שלי לא אוהבים לשמוע את זה, כשאני אומר את זה שגם מחקר מדעי הוא רוטיני. יש בו המון רוטינה. אם בא אלי מחר סטודנט עם רעיון חדש לתזה, והוא מספר לי את הרעיון הזה, ותוך כדי שהוא מספר לי, כבר צצה במוחי איזה שהיא שאלה או איזה שהיא הצעה שמתאימה למה שהוא מספר לי, אני לא המצאתי את זה עכשיו. אולי אני משלה את עצמי שהמצאתי את זה עכשיו, אבל לא המצאתי את זה עכשיו. אם מישהו היה עושה דוקומנטציה, הוא היה אומר לי שאת הרעיונות מהסוג הזה כבר שמענו ממך מקודם. אלא זה מספיק דומה למשהו אחר, שכבר עשיתי עם סטודנט אחר או עם שניים, שלושה אחרים, במשך השנים, ולכן אני חושב על זה בצורה דומה. מה לעשות? כך אנחנו בנויים, שדברים הופכים לרוטינה.
ולכן המפתח לנושא של השמירה על איכות הראש, אם אפשר לקרוא לזה ככה, זה היציאה מהרוטינה. למשל, אולי הדבר שהכי יכול לתרום למוחו של אדם מבוגר, זה לנסות ללמוד שפה חדשה. ואני מכיר את כל הספרות ואת כל האמרות על זה, שמה שלא למדת בגיל כזה וכזה, כבר מאוחר מדי. אבל זה לא נכון. זה ממש לא נכון. אם היתה לנו פה הגב' פ', היא היתה משכנעת אותנו, כן? שזה לא נכון.
למה שפה? כי השפה נוגעת כמעט בכל מה שהמוח עושה. זה המשמעויות, זה התכנון. הרי משפט צריך לתכנן. המשפט שאני אומר עכשיו, זה לא דבר שלמדתי אותו ושיננתי אותו לפני שנכנסתי לאולם, ועכשיו אני פשוט מדקלם אותו. כך אנחנו לא מדברים. אנחנו, יש לנו רעיון בראש, רעיון לגמרי לא מסוגנן, יש איזה רעיון כללי ותוך כדי שאני מדבר, אני צריך לבטא את הרעיון הזה, ולתכן איך אני אומר את זה. ולפעמים אני יודע שאם אני ממשיך לדבר בצורה שהתחלתי לבנות את המשפט, אי-שם תחסר לי בסוף מילה. עוד לפני שאני הגעתי לשמה.
למשל, קרה לי לא פעם ואני בטוח שאני לא יחידי בעניין הזה, שטסתי במשך טיסה מעייפת לארצות-הברית, ישר לתת הרצאה והתחלתי לדבר ועוד תוך כדי שאני בונה את המשפט, אני מקבל פה פעמון אזהרה – אה-אה, תחסר לך מילה שם. כי הרי המוח עובד קדימה בהרבה יותר מהר מאשר הדיבור שלנו. על כל פנים, אצל רוב האנשים זה ככה.
ואז אם זה מגיע מספיק זמן, פעמון האזהרה, אני עוד יכול לעשות איזה, להסיט את המשפט למבנה אחר, כדי לברוח מהבעיה. או אם אני בונה את המשפט כך שאני הולך לצטט שמו של חוקר ותוך כדי הזה אני פתאום נתקף בבהלה, כי אני יודע שכרגע אני לא מסוגל לשלוף את השם, אבל שאני מכיר אותו מצוין, כרגע זה לא יעלה לי ואני לא רוצה להישאר בפני הציבור המכובד במצב שבו אני אומר, וכולם מחכים לשמו של האיש, ואני אומר – טוב, אז עכשיו נתחיל מההתחלה. אז אני מעדיף לסובב את זה כך שלא יצפו לשמו אלא מה שהוא עשה אבל לא למי הוא. כן? אבל בשביל זה המוח צריך לעבוד כל הזמן קדימה ולתת את הפידבק, האם זה הולך בסדר, האם התהליך הוא סביר, והאם הוא כזה שהציבור, שהקהל יכול להבין אותי. בכלל, לדבר זאת משימה אדירה. על כל פנים לדבר במובן זה שמעבירים אינפורמציה, זאת אומרת שהשומע מבין מה שהולך בראשו של המדבר.
אז אי-אפשר לסמוך על כך שהחיים יעשו את זה בשבילנו, אנחנו צריכים לעזור להם. והדרך לעשות את זה, כמו שאמרתי, זה לצאת קצת מהרוטינה עד כמה שאפשר, ולחפש דרכים להפעיל את הראש או היבטים מסוימים של קוגניציה, שבדרך-כלל לא כל-כך עושים את זה בחיי היום-יום. יש דברים שעושים. כשאני קם בבוקר ואני צריך להתגלח, אז קואורדינציה בין עין ויד אני מתרגל כל הזמן, ולפעמים כשאני עסוק בלחשוב על משהו אחר, כי זה זמן שאפשר לחשוב בו על דברים אחרים, אני אולי פוצע את עצמי, כן? שלא עשיתי תנועה מדויקת. זה בסדר, לא קורה מזה שום דבר ויש הרבה הזדמנויות לתרגל את הדברים האלה.
אבל יש דברים שלא. ולכן, הרעיון לפתח תרגילים, במקרה זה – תרגילים ממוחשבים, שעושים, שמבטיחים שהתחום הרחב של היכולות הקוגניטיביות הבסיסיות יתורגל וזה לא, אני לא מדבר על תרגילים כמו ללכת לחדר כושר ארבע פעמים בשבוע לשעה, אבל אנשים גם את זה עושים. אגב, אני משוכנע, משוכנע בזה, שלא רחוק היום ובכל חדר כושר יהיה גם חדר עם מחשבים. אני שמח לשמוע, אבל עדיין לא בכולם. בחלק. אז זה יהיה בכולם.
זה חייב להיות, כי אנחנו מגלים שזה הכל Package deal, אחד. והגוף והמוח, שניהם זקוקים להפעלה ואסור לתת להם לדעוך ואסור לתת להם להתעצל יותר מדי. תודה רבה.